Sunday, June 5, 2011

לשתות עם מנהיגי העולם החופשי

כאשר חברתי, שתחיה, השמיעה לי לראשונה את אלבום המופת - Seldom Seen Kid של להקת Elbow, הגבתי בביטול. "שמעתי את זה כבר", "נשמע יותר מדי כמו דברים אחרים" ו-"הקול שלו קצת מעצבן" היו האמירות הראשונות שלי בנוגע ללהקה העלומה. בכל זאת, לקחתי את האלבום (שנקנה בכסף מלא, למי שתהה) ומימשתי את זכותי החוקית להעתיקו למחשב - אולי יום אחד אני אשמע אותו בעבודה, והוא יעביר לי קצת את הזמן.

מאז עברו לפחות שנתיים, והיום אני מאוהב בלהקה הזאת. מעבר לזה, בשבוע שיצא האלבום החדש שלהם, רצתי לקנות אותו מיד - חלילה לא לפספס איזה תו.

לפי מיטב הבנתי (ואולי אני לא מסתובב בחוגים הנכונים), Elbow לא מוכרת במיוחד בארץ, לפחות לא עד האלבום הנוכחי. פתאום, מנבכי הבוידעמים של רדיו 88FM, צצו להם כמו פטריות לפני הגשם (לפני האלבום) לאט לאט שירים מאלבומים קודמים, ונכנסו לפלייליסט האיכותי של המדינה.

לאור כל מה שרשמתי עד עכשיו, הרגשתי את הצורך לספר לעולם את דעתי הצנועה על החבר'ה האלה ממנצ'סטר. התחושה התגברה יותר ויותר מהיום שקניתי כרטיסים לפסטיבל לידס, שם (גם) הם יופיעו בקיץ הקרוב.

הבעיה בכל הסיפור הזה, היא שגיא גארווי וחבריו עושים מוסיקה שנשמעת כמו המון דברים, ומצד שני לא נשמעת כמו שום דבר ששמעתי בעבר. זה גם מקשה עלי להגדיר את הז'אנר. אפשר להגיד שזה שילוב של פולק רוק, עם מלודיות נוגות ומלל שלא היה מבייש את המשוררים הגדולים. לא סתם קשה להגדיר את הז'אנר. לאורך השנים, בעיר שלהם, מנצ'סטר - גדלו לא מעט להקות מוכרות יותר ופחות, במיליון ז'אנרים. מברקלי ג'יימס הרווסט המעולים בשנות ה-70 ועד Oasis בשנות ה-90, עברו בעיר כמות עצומה של להקות שמנגנות כל דבר מרוק פסיכדלי ועד פאנק רוק קשה לשמיעה.

אם מסתכלים על הדיסקוגרפיה של הלהקה המצויינת הזו, מגלים שהם לא תופעה של אלבום אחד. אני תמיד חשבתי שכדי באמת להצליח בעולם המוזיקה, אתה חייב להוציא בתחילת דרכך אלבום גרוע אחד (לא גרוע מדי - כמובן), כדי שיהיה לך לאן לעלות. אין צל של ספק שהאלבום Asleep in the back, למרות הפתיחה המרשימה (השיר הנהדר Any day now), לא מתרומם לגבהים של האלבומים הבאים.


מצד שני, הוא כן מסמן את הכיוון להמשך. למען הגילוי הנאות - לא שמעתי את האלבום - Cast Of Thousands, ומכיוון שאני לא נוהג להוריד מוזיקה (האלבום בדרך אלי ברגעים אלו ממש), אני אאלץ לוותר על הניתוח שלו. הדבר היחיד שאני כן יכול לומר, הוא ששם האלבום התקבל בצורה משונה - ההקלטה של השיר Grace Under Pressure כוללת בפזמון את שירת הקהל ששר עם הלהקה בפסטיבל גלסטונברי 2002 (לשם אנחנו נחזור בהמשך).

שמגיעים לאלבום הבא של הלהקה - Leaders of the Free World, הסיפור משתנה ב-180 מעלות. אולי זה עניין של בטחון, אולי זה עניין של קהל ואולי זה פשוט איכות שהייתה תמיד, ולקח זמן לגלות אותה. פתאום נגלות לעינינו, על רקע הקול הגבוה (מדי, לפעמים) של גיא גארווי, איכויות מוזיקליות שלא שמעתי בהרבה מקומות. קצת התנסויות אלקטרוניות, אבל בעיקר נגינה יוצאת דופן של של האחים מארק וקרייג פוטר (אין קשר משפחתי :) ) על הקלידים והגיטרות. האלבום הזה באמת מכיל כל דבר שאפשר לחשוב עליו. גיטרות כמעט רדיוהדיות ב-Mexican Standoff. הרמוניות קוליות מדהימות בשיר הדגל Leaders of the free world, מלודיות נוגות ונוגעות בשיר The everthere, וליריקה שאין שנייה לה בעולם (באנגלית לפחות) לאורך כל האלבום ובמיוחד בשיר My very best שמתהדר בפזמון עם מילים פשוטות אך פוגעות:

Keep your sympathy,
don't need the healing to start.
You've gone,
gone and made a beautiful hole in my heart.




הדובדבן שבקצפת מגיע בדמות האלבום הרביעי - The seldom seen kid. האלבום הזה הוא האלבום הכי פופולרי של הלהקה שזכה לתודעה עולמית רחבה ואפילו לפרס המרקורי היוקרתי (2008). כבר בפתיחה - השיר Starlings מרמז לנו על החברות של הלהקה בארגון מוזר שמוחה על כך שכל האלבומים כיום עושים מאסטר לאותה עוצמת קול. השיר שמתחיל בשקט וכניסות לסירוגין של תזמורת בווליום חזק מאד, הוא ספתח קטן לאלבום מופת. הקו שהתחיל באלבום הקודם ממשיך להתפתח באלבום הזה. מה שמאד בולט באלבום הזה, יותר מאלבומים קודמים, הוא התיפוף של ריצ'רד ג'ופ, שנוטה לקצבים יותר שבורים ומשונים. ביחד עם המשך הקו של ליריקה מדהימה האלבום הזה מתרומם לאט לאט. נותן לך להכנס יחד איתם לאווירה. שני השירים הבאים (The bones of you ו- Mirrorball) מכניסים אותך לקצב ומבליטים את הקול של גיא גארווי הסולן באיכויות הכי גדולות שלו. אחרי זה, האלבום נפתח לרווחה.


האלבום כולו נכתב בהשראת / לזכרו של מוזיקאי, וחבר טוב של הלהקה מה"שכונה" - בריאן גלנסי, שקיבל את הכינוי Seldom seen kid מאביו של גארווי. גלנסי נפטר (כנראה מהרעלת אלכוהול) בשנה שבה יצא האלבום, ומספר שירים באלבום נכתבו עליו. השיר האחרון Friend of ours נכתב במפורש עליו, בעוד גם בשיר הרביעי - Grounds for divorce, ישנה שורה שמרמזת לכיוונו:

There's a hole in the neighborhood down which of late I cannot help but fall


בהמשך גם השיר Some riot מתייחס, כנראה, לאותו אדם. האלבום, שגם לבדו מצליח לרגש, בוצע במלואו בהופעה חיה מאולפני Abbey Road המפורסמים. הביצוע, עם מקהלה מלאה, תזמורת והלהקה - פשוט סוחט רגשית את כל מי שהעז להשאר אדיש לאלבום המוקלט. הביצועים המדהימים ל-One day like this (שבאותה שנה הפך להמנון בפסטיבל היוקרתי Glastonbury) ול-Some riot המצמרר, לא משאירים מקום לספק - אלבו היא אחת הלהקות הגדולות בעולם.

לסיום, אנחנו מגיעים לאלבום החדש - Build a rocket boys!. אני מוכרח להודות, שמספר הפעמים ששמעתי אותו, לא מאפשר לי לתת פרשנות אמיתי על האלבום, אבל אני אנסה לתאר אותו בקווים כלליים.

האלבום שיצא ממש לפני מספר שבועות, מתחיל במספר שירים עגמומיים אך יפיפיים בקצב ובמלודיה (The birds ו-Lippy kids). כאילו בהמשך ישיר לאלבום - Cast of thousands, השיר With love מכיל מקהלה שמזייפת במלודיה מלוכלכת את השיר. בהמשך, מספר שירים שנעים בין רוק כמעט-כבד כמו Neat little row, לקטעים מרגשים ונשפכים (Jesus is a rochdale girl) ועוד כמה קטעים מינימליסטיים וקצביים עם דגש על שירה ותופים.
בסופו, האלבום חוזר ל-The birds בגרסה מקהלתית-כנסייתית, ומשאיר אותנו עם טעם של עוד עם Dear Friends. האלבום הוגדר בצורה הטובה ביותר ע"י מבקר מחברת NME כאלבום אמיץ אומנותית, בעוד הוא מייצג פשטות יומיומית שגיא גארווי הוא המייצג העיקרי שלה.



אם כך, זה הסיפור של הלהקה שלא יורדת מהפלייליסט הצנוע שלי. היופי ב-Elbow הוא שהם לא מתיימרים לעשות דברים מתוחכמים מדי, אבל עדיין מצליחים להפתיע את האוזן כל פעם מחדש עם צלילים חדשים, קולות או ניסויים בסאונד שעוד ידברו עליהם בשנים הקרובות. אני אישית כבר לא יכול לחכות להופעה - מקווה שעוד כמה אנשים שיקראו את זה, ילכו בעקבותיי, ולפחות יקנו את האלבום.