ההופעה שלא הייתה (ולא תהיה לעולם)

באמצע שנת 1966 זה נגמר.

הביטלמניה, תופעה ראשונית וחד פעמית, עד אז, נפסקה בפתאומיות. חברי הביטלס מחליטים במפתיע להפסיק להופיע, ולהתרכז בהקלטת אלבומים. מדוע זה מפתיע? מלבד המובן מאליו - שסיבוב הופעות (בעיקר של הביטלס) בשנים האלו היה שווה המון כסף בהכנסות ללהקה, אפשר לציין את העובדה שכל הופעה של הלהקה בין השנים '63 ל- '66 הייתה הצלחה כבירה. 

לביטלס, כנראה הלהקה הגדולה ביותר בכל הזמנים (לפחות במימדי התופעה, אם לא במכירות או באיכות השירים), פשוט נמאס. רבים (ואני ביניהם) יאמרו שזה הצעד הכי טוב שלהקה אי פעם לקחה בצורה מפוכחת. ארבעת המופלאים צפנו עצמם באולפנים, ומלבד גיחה אחת קצרה לעולם שבחוץ, ב-30 בינואר 1969, על הגג של משרדי חברת ההפקות Apple, לא עלו על הבמה יותר לעולם. 

בגלל, או אולי בזכות השנים האלו, בהן הלהקה האדירה הזאת לא הופיעו, אנחנו יכולים היום לשבת ולשמוע אלבומים אדירים שהוקלטו לפני יותר מ-40 שנה, ונשמעים רלוונטיים, איכותיים וחדשניים גם היום. 

רשימת האלבומים ששיריהם לא זכו להופיע אפילו פעם אחת בהופעה (ואני לא מחשיב קאברים, מחוות ושאר שיקוצים - טובים ככל שיהיו) תפתיע כנראה רבים: Sgt. Pepper, Magical Mystery Tour, The White Album, Yellow Submarine וכמובן יצירת המופת Abbey Road. חמישה אלבומי מופת שלא זכו להישמע על במה. נשים בצד את ההופעה על הגג, שבה שרו מספר שירים מ-Let it be ושיר אחד מ-Abbey Road, ונקבל אלבומים שלמים, קונספטים, צלילים וחוויות שלעולם לא יישמעו או ייראו על שום במה בעולם.

הסיפור שלי (פרי מוחי הקודח כמובן, למעט מספר עובדות שוליות), מתחיל בסוף ספטמבר, שנת 1969. ג'ורג' מרטין, מפיקם הדגול של ה-Fab Four, יושב על כורסא שחורה גדולה בקונטרול של סטודיו 1 באולפני Abbey Road. תוך עישון סיגריה, הוא מאזין בפעם העשירית לאלבום המלא שזה עתה סיים להפיק. הוא מתקשה להאמין שהצלילים שהוא שומע הגיעו מהלהקה השבורה, המסוכסכת והעצבנית שרק כמה ימים קודם יצאו מאותו אולפן ממש. 

"אולי בכל זאת נשאר משהו...", הוא חושב לעצמו, והנורה במוח נדלקת.

ג'ון ופול כבר בקושי מדברים, חברת ההפקות בחובות ענקיים, ג'ורג' מתחיל כבר לפנטז על שיתופי פעולה אפשריים עם החבר הקרוב אריק קלפטון, ורינגו - טוב, הוא נשאר רינגו. זורם. 

תופעת הביטלס קרובה לסיום. והוא יהיה זה שיצטרך בקרוב להכריז על כך לעולם. בהיסטוריה של המוזיקה, הוא חושב, לא חסרים רגעים דרמטיים. הרגע הזה, כנראה, יעקוף את כולם. אבל בינלאומי. נערות צעירות קופצות מהגגות. האדון מרטין מתחיל להזיע, ומיד יורד למשרדים, לעשות שלושה טלפונים. מהקל לכבד. את הרביעי הוא יצטרך לשכנע אישית. טלפון לא יספיק.

השניים הראשונים עוברים בקלות. רינגו שמח לשמוע על ההזדמנות. גם ככה משעמם לו. ג'ורג' עונה לטלפון, ובשקט האופייני לו מקבל את הגזירה, כאילו לא היה ספק בכלל שזה מה שיקרה. עם פול, המצב מסובך יותר.

"ממזר אחד, ראית הזדמנות עסקית, ואתה רק רוצה לנצל אותנו הה? הביטלס כבר לא. תשלים עם זה.", הוא אומר.

"תפסיק להיות פסימי, זאת הופעת העשור. נעשה על זה סרטים. לא ישכחו אתכם בחיים אחר כך."

"ומה אומר המזוקן?"

"לא דיברתי איתו, אבל אני מבטיח - יהיה בסדר."

"נו... באמת... עכשיו?"

"אם לא עכשיו, מתי?"

"תן לנו 5-6 שנים, להירגע, להשתחרר מהעול, נעשה קאמבק. יהיה ענק. אני לא במצב לזה עכשיו."

"פול, תעשה את זה בשבילי. פעם אחרונה ודי. Leave with a bang."

(שתיקה ארוכה על הקו) ... "טוב, שמע, אם אתה מצליח לשכנע את מיסטר Give peace a chance, אני בפנים."

"תודה לך, נתראה בקרוב."

מחויך וטוב לב, מרטין מתחיל להכין את הנאום. שבוע לאחר מכן, הוא תופס את ג'ון בסטודיו בהקלטות של הלהקה החדשה - Plastic Ono Band. הם נכנסים למשרד צדדי בכדי לדבר:

"ג'ון, תקשיב, אני יודע על כל המחלוקות. אני יודע שזה קשה לכולם. אבל בוא נעשה את זה, פעם אחת אחרונה. נסגור את זה בהופעה אחת - וודסטוק של הביטלס בלבד".

"די, עזוב אותי מחלומות הזויים. יש לי חיים, אני סיימתי איתם."

"אני צריך אותך. אתה הלהקה. תשלים איתם, לערב אחד. אני לא אבקש עוד קאמבק בחיים".

"אתה סתם מחפש כסף לכסות חובות. אני גמרתי עם החומריות. אני רוצה שלום ואהבה, לא מריבות וכסף".

"אולי, אבל זאת הזדמנות להפיץ את כל המסרים שלך, וגם לסיים את זה בדרכי נועם".

הוויכוח נמשך כ-20 דקות, ג'ון בסוף מתרצה. 

"מופע קריסמס בהייד פארק הה? ממזר." אומר ג'ון בחיוך אופייני ובוהה בו מבעד למשקפיים העגולות.

"זה בדיוק מה שפול אמר." עונה מרטין בקריצה.

נריץ קדימה כמה חודשים. 24.12.1969 - 18:00. 

הפלייליסט כבר מוכן, אבל האווירה מאחורי הקלעים קשה. ג'ון ויוקו יושבים בצד אחד של האוהל, עם כוסות תה מהבילות. יוקו מגלגלת עיניים למראה פול, שמשנן את רשימת השירים בפעם האחרונה. ג'ורג' ורינגו מסתובבים בחלל האוהל, מעבירים סיגריות מגולגלות עם חומר לא מזוהה לכל מי שמעוניין. קלפטון לוקח שכטה בשמחה. "יפה לך וורוד, ריצ'" הוא זורק לכיוון רינגו. 

"קדימה, תתלבשו, עולים עוד שעה", צועק מרטין.

ג'ון ופול מתלבשים, כל אחד בפינה אחרת של האוהל. "Let's get this over with" מסנן לנון מתחת לשפם. "Yeah, shut up already" מעיר מקרטני. רינגו מתלוצץ - "כדאי שתהיו טובים הערב חברים, אני לא יכול להחזיק את הלהקה לבד". 

כולם צוחקים, וקצת מתח משתחרר. עוד כמה דקות מתוחות עוברות, ומנהל הבמה צועק מלמעלה - "5 דקות!".

המופלאים לשעבר, עולים לבמה בתלבושות סרג'נט פפר המגוחכות, לקול תשואות רמות של 250,000 צופים נרגשים (אם כי קפואים). ללא מילות הקדמה, הם מתחילים לנגן את השיר הראשון - Sgt. pepper. שתי דקות בלבד של שיר מחזירות את הלהקה אחורה. זעקות הנערות לא השתנו בשנים שעברו. תשואות הקהל לא מפסיקות במשך 10 דקות שלמות, הלהקה מנסה להתחיל את השיר השני, אבל הקהל לא נותן.

פול ניגש למיקרופון - "אוי, שתקו כבר" הוא אומר, בגיחוך. צחוק מתגלגל בכל הפארק. חצי חיוך נרשם גם מכיוונו של לנון.  

לאחר שמשתרר חצי שקט, החברים חוזרים לנגן. ג'ון מתיישב על האורגן. צלילי הפתיחה של Lucy in the sky, מרימים שוב את הקהל. התופים של רינגו לפני הפזמון, לא משאירים מקום לספק. הקהל באקסטזה, בעזרתם האדיבה של לא מעט חומרים לא חוקיים. תגרות קטנות עם שוטרים נצפות בקצוות של איזור ההופעה.

"תודה", יורק ג'ון למיקרופון בסוף השיר. ותופס גיטרה עבור השיר הבא - Back in the USSR. רוקנרול משובח. עכשיו כבר אי אפשר לטעות, כולם נהנים מתשומת הלב. בסוף השיר, ג'ון תופס את המיקרופון - "ולחשוב שאני אמרתי שזה רעיון גרוע..." (צחוק בקהל). "אוקיי, יכול להיות ששמעתם על האלבום האחרון שלנו" (תשואות אדירות). "חשבתי ככה."

צלילים ראשונים של I want you (she's so heavy) מתנגנים. השיר נמשך 12 דקות שלמות, וג'ורג', שקולט את החוויה בפעם הראשונה, מחייך לעצמו וקורץ לג'ורג' מרטין מאחורי הקלעים. בסוף השיר, פול מתיישב ליד הפסנתר. "עכשיו זה קורה" הוא חושב לעצמו תוך שהוא מנגן את You never give me your money. משם הלהקה ממשיכה לנגן את כל צד B של האלבום המופלא Abbey Road שכבר הגיע למקום ראשון בכל המצעדים הנחשבים בעולם.

250,000 גרונות מכירים כל מילה. אחרי כמה דקות ג'ון מתעקש לקחת את המיקרופון לבד למשפט האחרון בThe End -

""And in the end, the love you make, is equal to the love you take..."

הלהקה יורדת מהבמה.
הקהל דורש עוד - בידיעה שיקבל.

3 דקות עוברות, והלהקה עולה עם החבר קלפטון. ג'ורג' עובר לפסנתר ומנגן את ההקדמה של While my guitar gently weeps. קלפטון, באמצע השיר, משתיק את הקהל עם סולו מרהיב של 5 דקות. קלפטון כבר אז נחשב לאלוהים באי הבריטי. הקהל לא מאמין שהוא נמצא ברגע הזה. בסוף השיר, הוא ניגש למיקרופון - "אני כל כך מתרגש, אני לא מאמין שזכיתי לכבוד הזה. החבר'ה האלה הם אגדות בחייהם, אני הולך לבכות מאחורי הקלעים", ויורד לקול תשואות הקהל.

הביטלס, שלרגע נעלמו כל המחלוקות ביניהם, מתפנים להמשיך את ההופעה.
Blackbird, The fool on the hill ולאחר מכן, Blue jay way (שג'ורג' התעקש להכניס), מתנגנים ברצף.
ג'ון, שמהר מאד התרגל למעמד החדש-ישן, מתחיל את Strawberry fields, ופול מתקרב אליו בזהירות. חיוך ביישני בין השניים מסמן סגירת מעגל.

ג'ון ניגש בסוף השיר למיקרופון - "אני אוהב את כולכם. אנחנו אוהבים אתכם. תודה על כל התמיכה, עשינו את זה בשבילכם, ורק בשבילכם". פול נדחף גם הוא "זו סוף הדרך בשבילנו, תודה לחברים שהיו איתנו". רינגו, כמובן, לא נשאר חייב - "היה פצצה לא?". ורק ג'ורג' מחזיק את הגיטרה ומזיל דמעה אחת, שמסמלת את כל הערב, ובכלל לא מעט שנים של חברות ושותפות אמיתית.

"אני רוצה להודות לאיש שהפך את הערב הזה מחלום למציאות - ג'ורג' מרטין!" אומר פול, והקהל משתגע.
מרטין עולה לבמה בחיוך המבויש שלו, ומזמין את כולם לחיבוק קבוצתי. ג'ון תופס את המיקרופון "רגע רגע, עוד שיר אחד, ג'ורג' - הבטחת. זה המסר שלנו אליכם הלילה".

רביעיית כלי קשת עולים לבמה, ומנגנים את הפתיח של All you need is love. פרחים, תחתונים ועוד מיני חפצים נזרקים לכיוון הבמה.

הערב הקצר, מסתיים בחיבוק קצר אך ממצה של ארבעת המופלאים עם המפיק הענק ג'ורג' מרטין.

זקני לונדון מספרים שמעולם לא ראו כל כך הרבה אנשים מחייכים בערב אחד בעיר האפרורית.


וכך מסתיים מסע דמיוני, אך מופלא, לאנגליה של סוף שנות ה-60. המופלאים המשיכו, כל אחד בדרכו, ואף אחד לבדו לא זכה להצלחה וההערכה שזכו לה ביחד. אולי זה המסר האמיתי שהם הנחילו לנו - אהבה, זה כל מה שאתם צריכים.

This one goes out to the band I love

לכל חובב מוסיקה יש את השיר הזה, האלבום הזה, האוסף הזה או הלהקה הזאת שהראתה לו את הדרך. הדבר הזה שהוא שמע בילדות או בנערות שגרם לו להבין שצריך להכיר עוד, להפתח, לשמוע ובעיקר להקשיב. אצלי אלה היו R.E.M. אני אפילו לא זוכר באיזה גיל זה היה. אולי זה היה Man on the moon שחרשו עליו ברדיו, אולי זה היה הקליפ המשונה ל- Losing my religion או בכלל  Texarkana שחבר השמיע לי. אם זה בכלל היה שיר. אולי זה בכלל היה האלבום Out of time, הראשון שקניתי שלהם.

המילים הבאות לא באות להספיד את R.E.M., שכן המוסיקה שלהם תשאר איתנו עוד הרבה מאד שנים, אלא להודות אישית, במילותי שלי, לאחת הלהקות הגדולות והחשובות ברוקנרול.

שקניתי (או קנו לי, זה באמת היה די מזמן) את Out of time אהבתי את הרעיון שיש שם לפחות 2-3 שירים שאני מכיר, שבסה"כ אהבתי מאד בשמיעה מהרדיו. זה לא הזיק גם שהאלבום היה של להקה נחשבת ומוכרת. בגיל הזה (סביבות 13-14) אלה הקריטריונים שלפיהם אתה יודע אם אתה רוצה את זה בחדר שלך.

שאתה מחזיק אלבום כזה, ויש לך יכולת להשמיע אותו כמה שאתה רוצה (במערכת דאבל קאסט עם קומפקט דיסק שקיבלתי לבר-מצווה), אתה מתחיל קודם בלהיטים, ואם יש זמן וכח, שומעים אח"כ עוד שיר או שניים. אין סבלנות להקשיב לאלבום שלם - מתחילתו ועד סופו. אבל שאתה מחזיק אלבום כזה קשה שלא לשמוע עוד. כך זה מתחיל. פתאום אתה מתחבר לשיר שלא שומעים ברדיו. פתאום בא לך להתחיל מהתחלה, לשמוע עד הסוף, מהסוף להתחלה, שירים זוגיים קודם ואח"כ אי-זוגיים. פתאום, בלי לשים לב, אתה אוהב את האלבום.

הם עשו לי את זה - R.E.M.

אחרי כמה שנים כבר מצאתי את עצמי מצהיר שאני "מעריץ" של הלהקה. אני עד היום אומר את זה. עם השנים למדתי גם מה זה להיות מעריץ, ולמרות שהיום אני אומר על הרבה להקות ואמנים שאני "מעריץ" אותם, ל-R.E.M שמורה זכות ראשונים. כמו אהבת נעורים שנזכרים בה בנוסטלגיה. למרות זאת, אי אפשר להגיד שההערצה שלי ללהקה נובעת רק מנוסטלגיה. ללהקת ענק כמו R.E.M מגיע יותר מזה - לא רק שמגיע, זה מתבקש.

לאורך שנות ההערצה שלי, עברתי עליות ומורדות איתם. עליות ומורדות שלי, שלהם, שלנו ביחד. מה זה אם לא סימן למשהו שמוטמע אצלך עמוק בנשמה - סוג של אהבה. כמו כל אהבה, זה התחיל בירח דבש. לא הפסקנו לבלות ביחד, כל דבר שאני שומע - התמוגגות. כל אלבום - שמחה חדשה. למזלי, כשהם היו בתקופת שפל אישית (בעיות בריאותיות, עזיבת המתופף ), אני עוד התענגתי על העבר, ובתור מעריץ, יש הרבה על מה להתענג. רק שנוברים עמוק, קונים אלבומים ומתנסים בבוטלגים, מבינים שעוד הרבה לפני ש-REM הסתובבו עם פרחחים כדוגמת קורט קוביין ואחרים, היה פה משהו מיוחד - לא סתם כך נראה השער של מגזין רולינג סטון בדצמבר '87 (!):

 

 בשנים הבאות גיליתי את אלבומי שנות ה-80 של R.E.M. למרות שגם באלבומים האלה יש שירים שהפכו ללהיטי ענק במצעדים וב-MTV, הם נכנסו לפנתיאון בגלל ההעזה שלהם, או הפשטות שלהם או השילוב הקטלני בין השניים. ששומעים את Murmur, או את Document, מבינים מה זאת מוסיקה אלטרנטיבית. כשאתה שומע את הלהקה האהובה עליך מתנסה במוסיקה שלא שמעת בחייך, ואתה אוהב את זה - נפתחות לך העיניים. פתאום MTV כבר לא מעניין יותר. פתאום זה לא מספיק. אתה רוצה לשמוע את החבר'ה האלה ש-R.E.M עשו להם קאברים מדהימים (Pale blue eyes - Velvet Underground), ומשם זה מתגלגל. עכשיו אני יכול לומר שבזכות התעוזה של הארבעה האלה בשנים שאני עוד הייתי שומע הכבש השישה עשר בקלטת, נפרש בפני כל עולם המוזיקה. 

המשבר הראשון שלי עם R.E.M התחיל עם האלבום Up, שהכיל שירים מלנכוליים עד קשים לעיכול. לא שמעתי שם את R.E.M שאני אוהב. רק שנים אחר כך גיליתי שלא הרבה לפני יציאת האלבום, המתופף ביל ברי עזב את הלהקה מסיבות בריאותיות. שאתה מוציא חלק מלהקה שייצגה בעבורי שלמות, לא משנה איזה חלק, חייב משהו להיעלם איתו. כל להקה שכל כך מחוברת, כל כך שלמה עם עצמה, לא יכולה להמשיך כאילו כלום. למרות 2-3 שירים מצוינים גם פה, היה לי קשה להשלים עם האלבום הזה, שדווקא זכה לשבחים. למרות זאת, At my most beautiful היה ונשאר, לדעתי, אחד משירי האהבה הגדולים בכל הזמנים.

חשבתי שהמשבר יעבור אחרי שהם יתגברו על העזיבה של ברי - נכונה לי אכזבה. האלבומים הבאים - Reveal ו-Around the sun, איכזבו אותי קשות. בעולם שבו חייתי, לא ייתכן שלהקה מתמסחרת ככה. השירים כבר לא מחאתיים, אפילו לא קצת. המוסיקה חסרת השראה. היה לי קשה עם התקופה הזאת. אז המשכתי הלאה, כמעט שוכח את הלהקה שעשתה בשבילי את השינוי, את פריסת המרבד האדום בכניסה למועדון האלטרנטיבה האקסקלוסיבי. וויתרתי. אפילו נשבעתי שאני מפסיק בזאת לקנות אלבומים שלהם. המחאה הפרטית שלי. אני יוצא לעולם - משתחרר מהם. אבל האמת היא שלא הצלחתי - וטוב שכך.

כששמעתי לראשונה את Accelerate, שמעתי משהו שלא שמעתי שנים. את אותם צלילים שמשכו אותי בתחילה. הגיטרות המלוכלכות, הרעש הנכון, השקט הנכון. אחרי שקניתי אותו - התאהבתי מיידית. כנראה שאפילו בארה"ב הרחוקה קלטו את התסכול שלי, ועשו מעשה. ב-Accelerate היה את כל מה שיפה ב-R.E.M: מוסיקה יפהפיה, שלא מפחדת מקצת הומור עצמי, לא מפחדת מעדינות ומצד שני לא מפחדת מחספוס במקומות הנכונים, ובעיקר לא מפחדת ליצור ולהעיז. לקחת את המאזין למקום שהם רוצים. אני בכל אופן, הגעתי למקום הזה. בשבילי זאת הייתה סגירת מעגל. התאהבות מחודשת, אבל הפעם בגיל מאוחר יותר, בוגר יותר. עכשיו יכולתי לעשות משהו עם זה, וכשראיתי בליינאפ של פסטיבל ווכטר 2008 את R.E.M בראש הרשימה יושבים להם בחן ליד Radiohead, Lenny Kravitz, Beck ו-Neil Young, החלטתי שזהו-זה - אני סוף סוף עושה את זה. 

זה היה השיא מבחינתי, לעמוד עם עוד עשרות אלפי אנשים בהופעה מדהימה של הלהקה שאני מעריץ עוד מלפני שידעתי מה טוב בשבילי - חוויה מדהימה. חברים שלי, שעמדו לידי בהופעה הזאת, התקשו להבין את רמת ההתרגשות שלי מהדבר הענק הזה. לא טרחתי להסביר. מי שלא העריץ להקה בחייו, לא יכול להבין את זה. הוא לא יכול להבין את תחושת הרעד בידיים כשאתה בא הביתה עם אלבום חדש של הלהקה שאתה אוהב. כל הדרך אתה רק מחכה ומצפה לרגע שתשים את הדיסק במערכת, ותשמע שוב דברים שירגשו אותך. שאתה מגיע לשיר הנכון בזמן הנכון. הוא לא יכול להבין את הפרפרים בבטן שמופיעים כשמוזיקת הרקע מפסיקה, שניות ספורות לפני שהאלילים שלך עולים לבמה. אלו דברים שיכולים לשנות אותך - אבל תמיד רק לחיוב. 

מה שמדהים בכל הסיפור הזה, הוא שאפילו הפרידה שלהם נעשתה בסטייל - נפרדים, הולכים לדרכים חדשות. בלי מריבות, תביעות, פרסומים ושמועות. הכל נקי, שמח וללא חרטות. דווקא פרידה כזאת מוציאה את כל הטוב, וגורמת לאנשים להסתכל בחיוך נוסטלגי בשורת האלבומים המרשימה על המדף - להוציא אותם אחד אחד, ולהודות על כל דקה שהלהקה הזאת חיה ופעלה בעולם שלנו. להבין שהיה פה משהו באמת מיוחד, שכנראה לא יחזור. משהו ששינה את פני המפה המוזיקלית לנצח.

אני מסתכל אחורה על שנים ארוכות של "הערצה" ל-R.E.M. ומודה ללהקה הענקית הזאת, שאולי בזכותכם אני הבן אדם שאני היום. זאת אולי נשמעת כמו הגזמה, אבל אני באמת מאמין שחלק ממני יותר טוב היום בזכותם. עכשיו נותר להודות לכם. אני מודה לכם על שפתחתם את עולמי למוסיקה האחרת, השונה, היפה, הקשה והרכה, הרועשת והשקטה, המלוכלכת והנקייה, הקלאסית והאלטרנטיבית. חשוב מכל, תודה על המוסיקה שלכם. על סוף העולם, על נגיעות של גן עדן פראי, על איש על הירח, על רדיו שישחרר את אירופה. על תקלוט בסוף העולם, על השעה הכי יפה שלי. על אנשים שמחים שמחזיקים ידיים. כל השירים האלה היו איתי, והיו אני. תודה, תודה תודה. 

לבסוף, ארצה להשאיר אתכם עם אחד מרגעי השיא שלי עם הלהקה, בתקווה ותפילה (וגם בידיעה) שהמוסיקה שלהם לא תיעלם אף פעם, ושתמשיך להשפיע על הדורות הבאים, כמו שהיא השפיעה עלי:

לשתות עם מנהיגי העולם החופשי

כאשר חברתי, שתחיה, השמיעה לי לראשונה את אלבום המופת - Seldom Seen Kid של להקת Elbow, הגבתי בביטול. "שמעתי את זה כבר", "נשמע יותר מדי כמו דברים אחרים" ו-"הקול שלו קצת מעצבן" היו האמירות הראשונות שלי בנוגע ללהקה העלומה. בכל זאת, לקחתי את האלבום (שנקנה בכסף מלא, למי שתהה) ומימשתי את זכותי החוקית להעתיקו למחשב - אולי יום אחד אני אשמע אותו בעבודה, והוא יעביר לי קצת את הזמן.

מאז עברו לפחות שנתיים, והיום אני מאוהב בלהקה הזאת. מעבר לזה, בשבוע שיצא האלבום החדש שלהם, רצתי לקנות אותו מיד - חלילה לא לפספס איזה תו.

לפי מיטב הבנתי (ואולי אני לא מסתובב בחוגים הנכונים), Elbow לא מוכרת במיוחד בארץ, לפחות לא עד האלבום הנוכחי. פתאום, מנבכי הבוידעמים של רדיו 88FM, צצו להם כמו פטריות לפני הגשם (לפני האלבום) לאט לאט שירים מאלבומים קודמים, ונכנסו לפלייליסט האיכותי של המדינה.

לאור כל מה שרשמתי עד עכשיו, הרגשתי את הצורך לספר לעולם את דעתי הצנועה על החבר'ה האלה ממנצ'סטר. התחושה התגברה יותר ויותר מהיום שקניתי כרטיסים לפסטיבל לידס, שם (גם) הם יופיעו בקיץ הקרוב.

הבעיה בכל הסיפור הזה, היא שגיא גארווי וחבריו עושים מוסיקה שנשמעת כמו המון דברים, ומצד שני לא נשמעת כמו שום דבר ששמעתי בעבר. זה גם מקשה עלי להגדיר את הז'אנר. אפשר להגיד שזה שילוב של פולק רוק, עם מלודיות נוגות ומלל שלא היה מבייש את המשוררים הגדולים. לא סתם קשה להגדיר את הז'אנר. לאורך השנים, בעיר שלהם, מנצ'סטר - גדלו לא מעט להקות מוכרות יותר ופחות, במיליון ז'אנרים. מברקלי ג'יימס הרווסט המעולים בשנות ה-70 ועד Oasis בשנות ה-90, עברו בעיר כמות עצומה של להקות שמנגנות כל דבר מרוק פסיכדלי ועד פאנק רוק קשה לשמיעה.

אם מסתכלים על הדיסקוגרפיה של הלהקה המצויינת הזו, מגלים שהם לא תופעה של אלבום אחד. אני תמיד חשבתי שכדי באמת להצליח בעולם המוזיקה, אתה חייב להוציא בתחילת דרכך אלבום גרוע אחד (לא גרוע מדי - כמובן), כדי שיהיה לך לאן לעלות. אין צל של ספק שהאלבום Asleep in the back, למרות הפתיחה המרשימה (השיר הנהדר Any day now), לא מתרומם לגבהים של האלבומים הבאים.

מצד שני, הוא כן מסמן את הכיוון להמשך. למען הגילוי הנאות - לא שמעתי את האלבום - Cast Of Thousands, ומכיוון שאני לא נוהג להוריד מוזיקה (האלבום בדרך אלי ברגעים אלו ממש), אני אאלץ לוותר על הניתוח שלו. הדבר היחיד שאני כן יכול לומר, הוא ששם האלבום התקבל בצורה משונה - ההקלטה של השיר Grace Under Pressure כוללת בפזמון את שירת הקהל ששר עם הלהקה בפסטיבל גלסטונברי 2002 (לשם אנחנו נחזור בהמשך).

שמגיעים לאלבום הבא של הלהקה - Leaders of the Free World, הסיפור משתנה ב-180 מעלות. אולי זה עניין של בטחון, אולי זה עניין של קהל ואולי זה פשוט איכות שהייתה תמיד, ולקח זמן לגלות אותה. פתאום נגלות לעינינו, על רקע הקול הגבוה (מדי, לפעמים) של גיא גארווי, איכויות מוזיקליות שלא שמעתי בהרבה מקומות. קצת התנסויות אלקטרוניות, אבל בעיקר נגינה יוצאת דופן של של האחים מארק וקרייג פוטר (אין קשר משפחתי :) ) על הקלידים והגיטרות. האלבום הזה באמת מכיל כל דבר שאפשר לחשוב עליו. גיטרות כמעט רדיוהדיות ב-Mexican Standoff. הרמוניות קוליות מדהימות בשיר הדגל Leaders of the free world, מלודיות נוגות ונוגעות בשיר The everthere, וליריקה שאין שנייה לה בעולם (באנגלית לפחות) לאורך כל האלבום ובמיוחד בשיר My very best שמתהדר בפזמון עם מילים פשוטות אך פוגעות:

Keep your sympathy,
don't need the healing to start.
You've gone,
gone and made a beautiful hole in my heart.

הדובדבן שבקצפת מגיע בדמות האלבום הרביעי - The seldom seen kid. האלבום הזה הוא האלבום הכי פופולרי של הלהקה שזכה לתודעה עולמית רחבה ואפילו לפרס המרקורי היוקרתי (2008). כבר בפתיחה - השיר Starlings מרמז לנו על החברות של הלהקה בארגון מוזר שמוחה על כך שכל האלבומים כיום עושים מאסטר לאותה עוצמת קול. השיר שמתחיל בשקט וכניסות לסירוגין של תזמורת בווליום חזק מאד, הוא ספתח קטן לאלבום מופת. הקו שהתחיל באלבום הקודם ממשיך להתפתח באלבום הזה. מה שמאד בולט באלבום הזה, יותר מאלבומים קודמים, הוא התיפוף של ריצ'רד ג'ופ, שנוטה לקצבים יותר שבורים ומשונים. ביחד עם המשך הקו של ליריקה מדהימה האלבום הזה מתרומם לאט לאט. נותן לך להכנס יחד איתם לאווירה. שני השירים הבאים (The bones of you ו- Mirrorball) מכניסים אותך לקצב ומבליטים את הקול של גיא גארווי הסולן באיכויות הכי גדולות שלו. אחרי זה, האלבום נפתח לרווחה.


האלבום כולו נכתב בהשראת / לזכרו של מוזיקאי, וחבר טוב של הלהקה מה"שכונה" - בריאן גלנסי, שקיבל את הכינוי Seldom seen kid מאביו של גארווי. גלנסי נפטר (כנראה מהרעלת אלכוהול) בשנה שבה יצא האלבום, ומספר שירים באלבום נכתבו עליו. השיר האחרון Friend of ours נכתב במפורש עליו, בעוד גם בשיר הרביעי - Grounds for divorce, ישנה שורה שמרמזת לכיוונו:

There's a hole in the neighborhood down which of late I cannot help but fall

בהמשך גם השיר Some riot מתייחס, כנראה, לאותו אדם. האלבום, שגם לבדו מצליח לרגש, בוצע במלואו בהופעה חיה מאולפני Abbey Road המפורסמים. הביצוע, עם מקהלה מלאה, תזמורת והלהקה - פשוט סוחט רגשית את כל מי שהעז להשאר אדיש לאלבום המוקלט. הביצועים המדהימים ל-One day like this (שבאותה שנה הפך להמנון בפסטיבל היוקרתי Glastonbury) ול-Some riot המצמרר, לא משאירים מקום לספק - אלבו היא אחת הלהקות הגדולות בעולם.

לסיום, אנחנו מגיעים לאלבום החדש - Build a rocket boys!. אני מוכרח להודות, שמספר הפעמים ששמעתי אותו, לא מאפשר לי לתת פרשנות אמיתי על האלבום, אבל אני אנסה לתאר אותו בקווים כלליים.

האלבום שיצא ממש לפני מספר שבועות, מתחיל במספר שירים עגמומיים אך יפיפיים בקצב ובמלודיה (The birds ו-Lippy kids). כאילו בהמשך ישיר לאלבום - Cast of thousands, השיר With love מכיל מקהלה שמזייפת במלודיה מלוכלכת את השיר. בהמשך, מספר שירים שנעים בין רוק כמעט-כבד כמו Neat little row, לקטעים מרגשים ונשפכים (Jesus is a rochdale girl) ועוד כמה קטעים מינימליסטיים וקצביים עם דגש על שירה ותופים.
בסופו, האלבום חוזר ל-The birds בגרסה מקהלתית-כנסייתית, ומשאיר אותנו עם טעם של עוד עם Dear Friends. האלבום הוגדר בצורה הטובה ביותר ע"י מבקר מחברת NME כאלבום אמיץ אומנותית, בעוד הוא מייצג פשטות יומיומית שגיא גארווי הוא המייצג העיקרי שלה.



אם כך, זה הסיפור של הלהקה שלא יורדת מהפלייליסט הצנוע שלי. היופי ב-Elbow הוא שהם לא מתיימרים לעשות דברים מתוחכמים מדי, אבל עדיין מצליחים להפתיע את האוזן כל פעם מחדש עם צלילים חדשים, קולות או ניסויים בסאונד שעוד ידברו עליהם בשנים הקרובות. אני אישית כבר לא יכול לחכות להופעה - מקווה שעוד כמה אנשים שיקראו את זה, ילכו בעקבותיי, ולפחות יקנו את האלבום.

ובא לציון גואל

פעם ראשונה שראיתי הרכב ירושלמי בהופעה, זה היה בכיכר ספרא בירושלים והם חיממו את אביב גפן. עוד לא נהגתי לשום מקום בגיל 16, אבל בפסטיבל (שמאז קץ מהעולם) "הנוער ינהג אחרת" אי שם בתחילת שנות ה-2000, שמעתי משהו מרענן. משהו קצת מצחיק, אבל מגניב. לא ידעתי שזה יהפוך למשהו יותר גדול. מילות השיר משנכנס אדר (אמא שלך זונה) של מרסדס בנד, בעיקר הצחיקו אותי בזמנו. מי ידע שלחבר'ה האלה עוד תהיה סדרת טלוויזיה (!) והם יהיו מוכרים בכל הארץ.



כך התחילה, פחות או יותר ההתעסקות שלי עם להקות ירושלמיות. ירושלים של השנים האחרונות, לא דומה לעיר החשוכה, המלוכלכת והאפרורית שהייתה לפני כ-10 שנים, כשהייתי באותו אירוע בו שמעתי לראשונה להקה ירושלמית בהופעה. אל תדאגו, זה לא הולך להיות פוסט שמדבר על ירושלים, ועל כמה שאני אוהב אותה (למרות שזה נכון).

קשה לומר האם שינוי האווירה בירושלים נובע מהלהקות המעולות שנוצרו בה, או שהלהקות האלה הן הן המנוע של השינוי התפיסתי של ירושלים. אני בטוח שיש עוד מספר דברים שתרמו לזה, אבל קטונתי מלנתח את זה.

כשחברה שלי השמיעה לי את אסף אבידן לראשונה, היה חבר אחד שלי שהכיר אותו, וגם זה כי בטיול-אחרי-צבא הוא בילה זמן רב עם אח של המתופף של המוג'וז. הייתי בהלם לשמוע שעושים כאלה דברים בארץ, ועוד בעיר שלי! הבלוז רוק ששמעתי באלבום הזה הזכיר לי רק את הטובים ביותר. פתאום הבנתי, שיש בעיר שלנו סצינת אינדי מדהימה. אני לא מדבר על הדג נחש, וסגול 59, שכבודם במקומם מונח. אני מדבר על פיור אינדי - ממעמקי המרתפים הירושלמיים החשוכים.

קשה לומר שיש סאונד ירושלמי מובהק. אבל אם מסתכלים על הלהקות הפחות מוכרות שפועלות בירושלים, אפשר לראות קו מחבר. לפני כמה חודשים ביליתי ערב מפתיע ביותר בתחרות להקות צעירות במתנ"ס בשכונת קטמון. מתוך 10 או 11 להקות שהופיעו שם, ניתן היה לשמוע את הקו הירושלמי בכל הסגנונות שהוצגו שם, מפאנק (Funk ו-Punk) ועד רוק אלטרנטיבי מגניב. התחרות קידמה גם אולפן הקלטות חדש שנבנה במתנ"ס בניהולו של אוריאל יחזקאל (כן, נפוטיזם זה כאן). אם תשמעו את ססיל בי דימנטד, ו-וונקה סטנה - שתי הלהקות שזכו בהפקת סינגל בסוף התחרות, תבינו מה זה הקו הזה.

Latest tracks by Under-Stage Studio

עוד להקה חשובה בהתפתחות הזאת, היא קולולוש. איזו להקה. כששומעים אותם בהופעה, ואפילו בהאזנה לאלבום, קשה להבין איך הם לא בטופ העולמי. סאונד גרובי מטורף, שירים מקפיצים ושמחים וסולן (רבל סאן המעולה) שנותן אנרגיות מדהימות. אם אתם לא מאמינים לי, תשאלו את אלפי הירושלמים שקפצו לצליליהם בפסטיבל סיום הקיץ בגן סאקר בירושלים, שם חיממו (אם אפשר לקרוא לזה כך) קולולוש את בלקן ביט בוקס המדהימים.

אם נוסיף על האיכות המדהימה של הלהקות הצעירות והוותיקות שהתפתחו פה, את העבודה היפה של בארים מקומיים כדוגמת הקצה (שאירחו לאחרונה את 3| 33 - עליהם כתבתי בפוסט הפתיחה של הבלוג הזה), הבאס, הצוללת והמעבדה - נקבל תמהיל מנצח שבו, בניגוד לשנים קודמות - לא צריך לצאת מירושלים כדי לשמוע הופעה טובה. אפשר גם לציין לטובה הפקות שנתמכו ע"י עיריית ירושלים כגון Black party, והופעות במוזיאון מגדל דוד בשיתוף הצוללת שאירחו השנה את אסף אבידן והמוג'וז, ובשנה שעברה את קולולוש, לוס כפרוס, והתפוחים. 

לסיכום, ואני לא אדם מאמין, אפשר לומר שהשכינה רובצת מעל ירושלים בתחום המוסיקלי. חשוב לציין, שבכדי שהדבר הזה ימשיך בדרכו הנוכחית, רצוי לא לנוח על זרי הדיסטורשן, ולהמשיך לפתח את הדור הצעיר. אם לשפוט לפי המעט שכן שמעתי מהדור הזה, יש לו הרבה מה להגיד, ונכונות לנו שנים רבות של יצירה ירושלמית מקורית - שקרנה רק עולה אפילו בעידן הדה-לגיטימציה כלפי ישראל שאנו חיים בו היום. 

עכשיו, כדי שיישאר לכם טעם של עוד, קבלו קצת אווירה מפסטיבל סיום הקיץ שהתקיים בירושלים באוגוסט שעבר:

מסע עולמי עם אוריאל

את הפוסט הבא כתבתי די מזמן באתר שלא עמנו עוד, אז אני שמח לשתף אותו פה בבלוג החדש דנדש שלי.

האלבום של אוריאל – "Culture Shift" הוא אלבום מסע. מסע בין תרבויות, נופים וסגנונות מוסיקליים. בשמיעה מעמיקה יותר, מתגלה שהמסע הזה מחובר בסיפור מוסיקלי מדהים המתפרש על פני שלל הסגנונות המוסיקליים המייצגים את הגיוון שמאפיין את אוריאל. האלבום אמנם מקוטלג כאלבום מוסיקת עולם, אך בקלות ניתן לתייג אותו באינספור דרכים שונות - החל ממוסיקה אתנית, דרך צ'יל אאוט (Chill Out) וכלה במוסיקה אלקטרונית מתקדמת (Progressive Electro). את האלבום שמעתי מספר רב מאד של פעמים, ולאט לאט התחלתי להבין את הסיפור שעומד מאחוריו. אני התחברתי בקלות למסע, ואני מקווה שקוראי ייצטרפו אלי ויתחברו אליו כמוני.

המסע מתחיל בשורשים השבטיים שכולנו מחוברים אליהם בצורה כזו או אחרת. הטרק הראשון – Ancient Roots, מכניס אותנו ישירות לראשיתו של המסע. בלי הרבה הקדמות אנחנו נכנסים לקצב התופים השבטיים. כלים רבים (עתיקים ומודרניים כאחד) שאוריאל הקליט באולפן הביתי שלו, מכניסים אותנו לאווירת המסע. אם היינו תיירים בארץ זרה – המקומיים עשו לנו את קבלת הפנים הטובה ביותר שיכלנו לצפות לה. הטרק הבא – Cultural Dynasty (part 1) מעורר אופטימיות בתוצאות המסע הזה. אך עם האופטימיות הזו מגיעים גם החששות לבאות. קטע תזמורתי לכלי קשת ממריץ אותנו ומשרה אווירה אופטימית. אך האווירה האופטימית הזאת מתפזרת מהר מאד ומתחלפת למסתורין. עדיין עם כלי הקשת, אך הפעם באווירה דרמטית הרבה יותר, אנחנו מטפסים ל-Mountain secrets – קטע עוצמתי שמזכיר נופים דרמטיים בסרטי טבע, או לחלופין הרפתקאות בג'ונגל בסרטים מסוג אחר לחלוטין. הטרק הזה הוא גרנדיוזי בדיוק במידה הנכונה, והשילוב שאוריאל עושה בין כלי הקשת לבין קצב שמזכיר פעימות לב, נותן תחושה של הרפתקאה שאנחנו מתחילים באמצעו של המסע.

כקונטרסט מלא להרפתקאה של Mountain Secrets, אנחנו מקבלים את Camel Convoy. הקטע הזה מאד מחובר לקרקע ונותן תחושת ביטחון. החליל משרה אווירה שמחה יותר. שירה נשית מלודית ללא מילים נותנת הרגשה נינוחה, והקטע הזה הופך לאושר אמיתי. עכשיו אתה יכול להיות בטוח שהתחברת למסע, ואתה נמצא בידיים טובות. בשלב זה במוסיקה המהפנטת שלו, אוריאל תופס אותך – דרך הקול המהמם של נשות השבט. הדרבוקות שמלוות אותנו בנקודות שונות לאורך האלבום, ממשיכות כאילו באופן טבעי את המסע למקום השמח ביותר שלו – נווה המדבר, או Oasis - כשם הקטע.

ריף הבאס המז'ורי המנוגד למינורי של הקטע הקודם, מסמן את נקודת המפנה של האלבום. המקום השמח הזה, נווה מדבר, שבתרבויות הקרובות אלינו מהווה נקודת מפגש תרבויות, ונקודת עצירה במסעות שונים, נותן לנו מנוחה. אך המנוחה הזו מלאה בהתרחשויות. שינויי קצב, מלודיות ואווירה על רקע של אטמוספירה שקטה מעורבת עם התרחשות רבה, מתאר לנו באופן מושלם את הנקודה הזאת – נווה מדבר באמצע האלבום.

את המסע אנחנו ממשיכים עם קטע אלקטרוני מתקדם בשם Kalanshu Sands. אוויר המדבר החמים מתערבב לנו עם האופטימיות של המשך המסע. ניכר בקטע זה הנחישות והדחיפה קדימה, שלא רק מציג התחלה חדשה בתוך המסע, אלא גם מחדש לנו את הכוחות לאחר המנוחה של Oasis - להמשך האלבום. הקטע הבא – Crystal Fields, מביא אותנו לנקודה חדשה לחלוטין במסע. ריף גיטרה מהמם ואווירה אלקטרונית רכה מאד נותן תחושה אחרת – כמעט מנוגדת לחלוטין לרוח המדבר שאפיינה את הקטעים הקודמים. הקטע הזה אמנם מציג אווירה חדשה כמעט בפתאומיות באלבום, אבל מטיס אותנו בצורה חלקה היישר לאזורים אחרים של העולם - העולם הצ'יל אאוטי מבחינה מוסיקלית, והשדות הירוקים צהובים של שדות החמניות מבחינה תרבותית. הקטע ,Morning Sunflowers הוא דוגמא מצוינת למגוון האומנותי שאוריאל מביא איתו. צ'יל אאוט משובח.

בהמשך ישיר לתצוגת התכלית המוסיקלית, אנו חוזרים לאופטימיות והחששות שאנו חשים לקראת סוף המסע שלנו. חזרה למוטיב המוסיקלי של Cultural Dynasty, בחלק השני של הקטע – נותן תחושה של מעגליות, שמשלימה את עצמה רק בקטע האחרון – Distant Skies. עוד לפני כן, אנחנו מקבלים עוד הצצה לדרמטיות שאפיינה את כל המסע שלנו אחרי מעבר מוסיקלי מרהיב באמצע הקטע – Cultural Dynasty (part 2). מעבר מוסיקלי מעולה נוסף מתקבל בסוף הטרק הזה, ומעביר אותנו ישירות לסיכום האופטימי של המסע, בטרק Distant Skies. הטרק האחרון לא רק מסמל את סוף המסע, אך גם מסמן את הסיכום שלו. אם תרצו, הסיפורים שנשארו מהמסע כפי שהם מסופרים ע"י האנשים שעברו אותו. הרבה יותר מעודן, מקושט בריפים של גיטרות וקצבים משתנים. זהו סיכום מעולה למסע, הרי מי מאיתנו לא הגיע הביתה אחרי מסע ארוך וחיכה לרגע בו יוכל לספר את סיפורי המסע המרתקים לכל המעוניין בדבר. בסיום המסע שלי עם האלבום היה לי רצון דומה, ובכך נוצר הטקסט הזה.

Culture Shift, אלבום הבכורה של אוריאל, מאופיין בשפע מוסיקלי שאין כדוגמתו בז'אנר מוסיקת העולם. למעשה, זה יהיה פשע להגדיר את האלבום הזה בז'אנר אחד בלבד, שכן כל כך הרבה מחשבה הושקעה באלבום הזה - מחשבה שמבטאת במגוון הרחב של הכלים שהוקלטו, מגוון הקצבים בהם אוריאל משתמש והמלודיות המעולות. האלבום, לטעמי, מהווה פריצת דרך אמיתית ומציג את המסע המוסיקלי של אוריאל בצורה הברורה ביותר, כאשר בו בעת הוא נותן את המקום לכל מאזין לשמוע בו את המסע שעבר בעצמו.

Culture Shift – 2008, בהוצאת AD Music (בריטניה).

http://www.myspace.com/urielmusic

קר בחוץ - חם בלב

ערב נפלא עבר עלי בקצה אתמול. 

ערב כל כך מעולה - שהוא גרם לי לעשות משהו שהרבה זמן אני חושב לעשות, אז פתחתי בלוג.

לא צפיתי את זה, לא הייתי מוכן. ניסו להכין אותי - אמרו לי שזה מעולה, אמרו לי שיש שם משהו מגניב, שזאת תהיה חוויה. אבל את זה - לא צפיתי. השאירו אותי בלי מילים, לפחות עד היום בבוקר. לפני השינה (אחרי שחזרו לי המילים) החלטתי שאני צריך לכתוב על זה. 

אני חייב להודות שלא היו לי ציפיות מההופעה הזאת. לילה ירושלמי קפוא, מקום קטן, הופעת בכורה של הרכב ירושלמי, בחיי שהייתי בסרט הזה לפחות 4 או 5 פעמים. הפעם זה קצת אחרת, אין ספק, ולמען הגילוי הנאות - עמית שולמן האיש במרכז הבמה במופע הזה, הוא חבר שלי, אבל הוא גם מוסיקאי אדיר. 

נכנסנו, שילמנו עשרה שקלים בכניסה, והגענו ממש לאקורד הפתיחה של המופע. הקצה, למי שלא מכיר, הוא מקום קטן וצפוף עם במה צנועה, שרק הדגישה את הנוכחות של הלהקה.TripleThree או 33 |3 - זה השם. 4 אנשים, המון רעש, רעש טוב כמובן. הבמה עמוסה בכלים - גיטרות, בס, תופים, קלידים, סמפלר ומבחר מכל טוב של אפקטים על הרצפה.

אני אקדים מראש ואומר שאני לא זוכר את התוכן של כל השירים, והתנצלותי הכנה לאמנים המוכשרים על זה - אני יכול רק לומר שזה לא מחוסר עניין - יותר מאובר עניין. באמת נסחפתי ברגע לרמה שאני לא זוכר הרבה (מה גם שהיו מעורבים שם גם אלכוהול וגם קצת חומרים אסורים אחרים). אני זוכר בעיקר את ההרגשה - וזה חלק לא פחות חשוב מהחוויה.

החלק הראשון של המופע רק מתחיל להכין אותך למה שעומד לבוא. ההופעה מתחילה ב-Guitar full of lead, שיר פתיחה מצמרר, שכאילו פותח חלון לקור שבחוץ ומכניס אותך לאווירה מהר מאד. עמית שולמן, הווקליסט הראשי משתמש בהמון אפקטים על הקול וזה הופך את כל העניין למופע פסיכודאלי למהדרין. אין ספק שהחבר'ה האלה יודעים להכניס אותך לאווירה שהם מעוניינים שתהיה בה - אין שקט לרגע, גם לא בזמן בעיות סאונד ותקלות טכניות שעליהן אדבר קצת בהמשך.

עוד שלושה שירים בסגנון הזה, ואנחנו מגיעים לשיא של החצי הראשון של ההופעה - As Long As... ו- Liar כאילו חותמים את החלק הזה, ועושים את זה בצורה מושלמת. הקטע הבא סימן לי במפורש - האנשים האלה לא משחקים. איזה אומץ יש ללהקה הזאת - בהופעת בכורה לקחת שיר כמו I want you (She's so heavy), מאחד האלבומים הגדולים בהיסטוריה, אם לא הגדול שבהם, זה אמיץ. אמיץ מאד. אבל הם לא נכשלו, אלא להיפך. גם החלק בקהל שהיה עד החלק הזה שקט ורגוע, לא יכל להישאר אדיש בשלב זה. הקטע המיוחד באמת בשיר הזה היה במרכז הבמה, שם התייצב אורי שקט - יד אחת על הבס ויד אחת על הקלידים, ונתן ביצוע מהסרטים לאחת הקלאסיקות של הרוק העולמי. מחיאות הכפיים, השריקות והקריאות בסוף השיר אמרו את הכל - הרבה יותר ממה שאני יכול לומר במילים.

משם והלאה כבר נותרתי פעור פה. 

הביטים האלקטרוניים בחסות הסמפלר של שולמן הביאו סגנון אחר לבמה ממה שקיבלנו בתחילת ההופעה. האלקטרוני נכנס בכל הכח, לרגעים מקפיץ ולרגעים מכניס אותך לבועה שלהם, בועה רועשת אבל שקטה. בועה פנימית אבל מוחצנת. מדהים. ואם כבר בבועות עסקינן, בשלב זה של ההופעה ניתן היה לראות על כל חברי ההרכב עד כמה הם שקועים במוסיקה שלהם - יודעים מה הם עושים, יודעים מה הם רוצים ויודעים בדיוק איך הם נשמעים. והם נשמעו מעולה.

הבאס של אורי שקט לא מסתפק בלתת קצב - בהרבה מקומות הוא לוקח את הבכורה. זאת בדומה ללהקה שאני מאד אוהב (ואני מסתכן פה בהשוואה סופר מחמיאה), רדיוהד. ביחד עם המתופף קובי ארוסי הם מביאים ביט סקשן שונה, גרובי ומלנכולי בו זמנית. לכל השמחה הזאת מצטרף גיטריסט מוכשר מאין כמוהו - דרור שמעוני, שלא אפשר להוריד ממנו את העיניים בסולואים המרגשים שלו. בקיצור, שילוב מושלם בין 4 מוזיקאים מוכשרים בטירוף. 

המופע נסגר בשלושה שירים שיותר מהכל השאירו טעם של עוד. Going mad המופלא, שמציג תיאום מופתי בין המילים ללחן הפרוע. Sleep it over ו-Dibukze, שמלאים בקסם פרוג-אלקטרוני ואנרגיות עד הגג. 

אם נסכם את ההופעה הזאת, נראה ש-33| 3 קיבלו את הפנטזיה המושלמת של הופעת בכורה ברוק-נ'-רול: במה קטנה, סאונד בינוני, קור בחוץ, ואווירה מיוזעת וצפופה בפנים. אפילו בעיות סאונד, פידבקים ותקלות שונות ומשונות שקרו במהלך המופע לא הצליחו להעיב על האווירה. להיפך, הם רק הוסיפו לקסם שהתחולל על הבמה, והלהקה התמודדה עם זה כמו שלהקה שמופיעה כבר שנים אמורה - לוקחים, מאמצים, ממשיכים הלאה. 

אני יצאתי מההופעה הזאת מחומם ועם חיוך מרוח על הפרצוף. פעור פה. מופתע. כאילו מישהו משום מקום הכניס לי אגרוף בבטן - לא הייתי מוכן לזה.

33| 3 בהופעה חיה בקצה, 09.03.2011 - 21:00.
http://www.wix.com/three33/333
http://www.facebook.com/pages/3-33/123917534342102
לינק להקלטה של 2 השירים האחרונים של המופע: http://soundcloud.com/amitschulman/sleep-it-over-dibuktze

הפלייליסט המלא של ההופעה:

Guitar full of lead

Warm sound

Poor are

Item 9

As long as...

Liar

The Beatles - She's so heavy

Twisted words

2 Minutes in prague

Same old city

Going mad

Sleep it over

Dibuktze