ההופעה שלא הייתה (ולא תהיה לעולם)

באמצע שנת 1966 זה נגמר.

הביטלמניה, תופעה ראשונית וחד פעמית, עד אז, נפסקה בפתאומיות. חברי הביטלס מחליטים במפתיע להפסיק להופיע, ולהתרכז בהקלטת אלבומים. מדוע זה מפתיע? מלבד המובן מאליו - שסיבוב הופעות (בעיקר של הביטלס) בשנים האלו היה שווה המון כסף בהכנסות ללהקה, אפשר לציין את העובדה שכל הופעה של הלהקה בין השנים '63 ל- '66 הייתה הצלחה כבירה. 

לביטלס, כנראה הלהקה הגדולה ביותר בכל הזמנים (לפחות במימדי התופעה, אם לא במכירות או באיכות השירים), פשוט נמאס. רבים (ואני ביניהם) יאמרו שזה הצעד הכי טוב שלהקה אי פעם לקחה בצורה מפוכחת. ארבעת המופלאים צפנו עצמם באולפנים, ומלבד גיחה אחת קצרה לעולם שבחוץ, ב-30 בינואר 1969, על הגג של משרדי חברת ההפקות Apple, לא עלו על הבמה יותר לעולם. 

בגלל, או אולי בזכות השנים האלו, בהן הלהקה האדירה הזאת לא הופיעו, אנחנו יכולים היום לשבת ולשמוע אלבומים אדירים שהוקלטו לפני יותר מ-40 שנה, ונשמעים רלוונטיים, איכותיים וחדשניים גם היום. 

רשימת האלבומים ששיריהם לא זכו להופיע אפילו פעם אחת בהופעה (ואני לא מחשיב קאברים, מחוות ושאר שיקוצים - טובים ככל שיהיו) תפתיע כנראה רבים: Sgt. Pepper, Magical Mystery Tour, The White Album, Yellow Submarine וכמובן יצירת המופת Abbey Road. חמישה אלבומי מופת שלא זכו להישמע על במה. נשים בצד את ההופעה על הגג, שבה שרו מספר שירים מ-Let it be ושיר אחד מ-Abbey Road, ונקבל אלבומים שלמים, קונספטים, צלילים וחוויות שלעולם לא יישמעו או ייראו על שום במה בעולם.

הסיפור שלי (פרי מוחי הקודח כמובן, למעט מספר עובדות שוליות), מתחיל בסוף ספטמבר, שנת 1969. ג'ורג' מרטין, מפיקם הדגול של ה-Fab Four, יושב על כורסא שחורה גדולה בקונטרול של סטודיו 1 באולפני Abbey Road. תוך עישון סיגריה, הוא מאזין בפעם העשירית לאלבום המלא שזה עתה סיים להפיק. הוא מתקשה להאמין שהצלילים שהוא שומע הגיעו מהלהקה השבורה, המסוכסכת והעצבנית שרק כמה ימים קודם יצאו מאותו אולפן ממש. 

"אולי בכל זאת נשאר משהו...", הוא חושב לעצמו, והנורה במוח נדלקת.

ג'ון ופול כבר בקושי מדברים, חברת ההפקות בחובות ענקיים, ג'ורג' מתחיל כבר לפנטז על שיתופי פעולה אפשריים עם החבר הקרוב אריק קלפטון, ורינגו - טוב, הוא נשאר רינגו. זורם. 

תופעת הביטלס קרובה לסיום. והוא יהיה זה שיצטרך בקרוב להכריז על כך לעולם. בהיסטוריה של המוזיקה, הוא חושב, לא חסרים רגעים דרמטיים. הרגע הזה, כנראה, יעקוף את כולם. אבל בינלאומי. נערות צעירות קופצות מהגגות. האדון מרטין מתחיל להזיע, ומיד יורד למשרדים, לעשות שלושה טלפונים. מהקל לכבד. את הרביעי הוא יצטרך לשכנע אישית. טלפון לא יספיק.

השניים הראשונים עוברים בקלות. רינגו שמח לשמוע על ההזדמנות. גם ככה משעמם לו. ג'ורג' עונה לטלפון, ובשקט האופייני לו מקבל את הגזירה, כאילו לא היה ספק בכלל שזה מה שיקרה. עם פול, המצב מסובך יותר.

"ממזר אחד, ראית הזדמנות עסקית, ואתה רק רוצה לנצל אותנו הה? הביטלס כבר לא. תשלים עם זה.", הוא אומר.

"תפסיק להיות פסימי, זאת הופעת העשור. נעשה על זה סרטים. לא ישכחו אתכם בחיים אחר כך."

"ומה אומר המזוקן?"

"לא דיברתי איתו, אבל אני מבטיח - יהיה בסדר."

"נו... באמת... עכשיו?"

"אם לא עכשיו, מתי?"

"תן לנו 5-6 שנים, להירגע, להשתחרר מהעול, נעשה קאמבק. יהיה ענק. אני לא במצב לזה עכשיו."

"פול, תעשה את זה בשבילי. פעם אחרונה ודי. Leave with a bang."

(שתיקה ארוכה על הקו) ... "טוב, שמע, אם אתה מצליח לשכנע את מיסטר Give peace a chance, אני בפנים."

"תודה לך, נתראה בקרוב."

מחויך וטוב לב, מרטין מתחיל להכין את הנאום. שבוע לאחר מכן, הוא תופס את ג'ון בסטודיו בהקלטות של הלהקה החדשה - Plastic Ono Band. הם נכנסים למשרד צדדי בכדי לדבר:

"ג'ון, תקשיב, אני יודע על כל המחלוקות. אני יודע שזה קשה לכולם. אבל בוא נעשה את זה, פעם אחת אחרונה. נסגור את זה בהופעה אחת - וודסטוק של הביטלס בלבד".

"די, עזוב אותי מחלומות הזויים. יש לי חיים, אני סיימתי איתם."

"אני צריך אותך. אתה הלהקה. תשלים איתם, לערב אחד. אני לא אבקש עוד קאמבק בחיים".

"אתה סתם מחפש כסף לכסות חובות. אני גמרתי עם החומריות. אני רוצה שלום ואהבה, לא מריבות וכסף".

"אולי, אבל זאת הזדמנות להפיץ את כל המסרים שלך, וגם לסיים את זה בדרכי נועם".

הוויכוח נמשך כ-20 דקות, ג'ון בסוף מתרצה. 

"מופע קריסמס בהייד פארק הה? ממזר." אומר ג'ון בחיוך אופייני ובוהה בו מבעד למשקפיים העגולות.

"זה בדיוק מה שפול אמר." עונה מרטין בקריצה.

נריץ קדימה כמה חודשים. 24.12.1969 - 18:00. 

הפלייליסט כבר מוכן, אבל האווירה מאחורי הקלעים קשה. ג'ון ויוקו יושבים בצד אחד של האוהל, עם כוסות תה מהבילות. יוקו מגלגלת עיניים למראה פול, שמשנן את רשימת השירים בפעם האחרונה. ג'ורג' ורינגו מסתובבים בחלל האוהל, מעבירים סיגריות מגולגלות עם חומר לא מזוהה לכל מי שמעוניין. קלפטון לוקח שכטה בשמחה. "יפה לך וורוד, ריצ'" הוא זורק לכיוון רינגו. 

"קדימה, תתלבשו, עולים עוד שעה", צועק מרטין.

ג'ון ופול מתלבשים, כל אחד בפינה אחרת של האוהל. "Let's get this over with" מסנן לנון מתחת לשפם. "Yeah, shut up already" מעיר מקרטני. רינגו מתלוצץ - "כדאי שתהיו טובים הערב חברים, אני לא יכול להחזיק את הלהקה לבד". 

כולם צוחקים, וקצת מתח משתחרר. עוד כמה דקות מתוחות עוברות, ומנהל הבמה צועק מלמעלה - "5 דקות!".

המופלאים לשעבר, עולים לבמה בתלבושות סרג'נט פפר המגוחכות, לקול תשואות רמות של 250,000 צופים נרגשים (אם כי קפואים). ללא מילות הקדמה, הם מתחילים לנגן את השיר הראשון - Sgt. pepper. שתי דקות בלבד של שיר מחזירות את הלהקה אחורה. זעקות הנערות לא השתנו בשנים שעברו. תשואות הקהל לא מפסיקות במשך 10 דקות שלמות, הלהקה מנסה להתחיל את השיר השני, אבל הקהל לא נותן.

פול ניגש למיקרופון - "אוי, שתקו כבר" הוא אומר, בגיחוך. צחוק מתגלגל בכל הפארק. חצי חיוך נרשם גם מכיוונו של לנון.  

לאחר שמשתרר חצי שקט, החברים חוזרים לנגן. ג'ון מתיישב על האורגן. צלילי הפתיחה של Lucy in the sky, מרימים שוב את הקהל. התופים של רינגו לפני הפזמון, לא משאירים מקום לספק. הקהל באקסטזה, בעזרתם האדיבה של לא מעט חומרים לא חוקיים. תגרות קטנות עם שוטרים נצפות בקצוות של איזור ההופעה.

"תודה", יורק ג'ון למיקרופון בסוף השיר. ותופס גיטרה עבור השיר הבא - Back in the USSR. רוקנרול משובח. עכשיו כבר אי אפשר לטעות, כולם נהנים מתשומת הלב. בסוף השיר, ג'ון תופס את המיקרופון - "ולחשוב שאני אמרתי שזה רעיון גרוע..." (צחוק בקהל). "אוקיי, יכול להיות ששמעתם על האלבום האחרון שלנו" (תשואות אדירות). "חשבתי ככה."

צלילים ראשונים של I want you (she's so heavy) מתנגנים. השיר נמשך 12 דקות שלמות, וג'ורג', שקולט את החוויה בפעם הראשונה, מחייך לעצמו וקורץ לג'ורג' מרטין מאחורי הקלעים. בסוף השיר, פול מתיישב ליד הפסנתר. "עכשיו זה קורה" הוא חושב לעצמו תוך שהוא מנגן את You never give me your money. משם הלהקה ממשיכה לנגן את כל צד B של האלבום המופלא Abbey Road שכבר הגיע למקום ראשון בכל המצעדים הנחשבים בעולם.

250,000 גרונות מכירים כל מילה. אחרי כמה דקות ג'ון מתעקש לקחת את המיקרופון לבד למשפט האחרון בThe End -

""And in the end, the love you make, is equal to the love you take..."

הלהקה יורדת מהבמה.
הקהל דורש עוד - בידיעה שיקבל.

3 דקות עוברות, והלהקה עולה עם החבר קלפטון. ג'ורג' עובר לפסנתר ומנגן את ההקדמה של While my guitar gently weeps. קלפטון, באמצע השיר, משתיק את הקהל עם סולו מרהיב של 5 דקות. קלפטון כבר אז נחשב לאלוהים באי הבריטי. הקהל לא מאמין שהוא נמצא ברגע הזה. בסוף השיר, הוא ניגש למיקרופון - "אני כל כך מתרגש, אני לא מאמין שזכיתי לכבוד הזה. החבר'ה האלה הם אגדות בחייהם, אני הולך לבכות מאחורי הקלעים", ויורד לקול תשואות הקהל.

הביטלס, שלרגע נעלמו כל המחלוקות ביניהם, מתפנים להמשיך את ההופעה.
Blackbird, The fool on the hill ולאחר מכן, Blue jay way (שג'ורג' התעקש להכניס), מתנגנים ברצף.
ג'ון, שמהר מאד התרגל למעמד החדש-ישן, מתחיל את Strawberry fields, ופול מתקרב אליו בזהירות. חיוך ביישני בין השניים מסמן סגירת מעגל.

ג'ון ניגש בסוף השיר למיקרופון - "אני אוהב את כולכם. אנחנו אוהבים אתכם. תודה על כל התמיכה, עשינו את זה בשבילכם, ורק בשבילכם". פול נדחף גם הוא "זו סוף הדרך בשבילנו, תודה לחברים שהיו איתנו". רינגו, כמובן, לא נשאר חייב - "היה פצצה לא?". ורק ג'ורג' מחזיק את הגיטרה ומזיל דמעה אחת, שמסמלת את כל הערב, ובכלל לא מעט שנים של חברות ושותפות אמיתית.

"אני רוצה להודות לאיש שהפך את הערב הזה מחלום למציאות - ג'ורג' מרטין!" אומר פול, והקהל משתגע.
מרטין עולה לבמה בחיוך המבויש שלו, ומזמין את כולם לחיבוק קבוצתי. ג'ון תופס את המיקרופון "רגע רגע, עוד שיר אחד, ג'ורג' - הבטחת. זה המסר שלנו אליכם הלילה".

רביעיית כלי קשת עולים לבמה, ומנגנים את הפתיח של All you need is love. פרחים, תחתונים ועוד מיני חפצים נזרקים לכיוון הבמה.

הערב הקצר, מסתיים בחיבוק קצר אך ממצה של ארבעת המופלאים עם המפיק הענק ג'ורג' מרטין.

זקני לונדון מספרים שמעולם לא ראו כל כך הרבה אנשים מחייכים בערב אחד בעיר האפרורית.


וכך מסתיים מסע דמיוני, אך מופלא, לאנגליה של סוף שנות ה-60. המופלאים המשיכו, כל אחד בדרכו, ואף אחד לבדו לא זכה להצלחה וההערכה שזכו לה ביחד. אולי זה המסר האמיתי שהם הנחילו לנו - אהבה, זה כל מה שאתם צריכים.