אור וירושלים

החורף הירושלמי תמיד עושה לי חשק למוזיקה טובה. כנראה שיש לי כמה פיוזים שרופים במוח, כי כשריח הגשם הראשון 

עומד באוויר, אוטומאטית מתחילים להתנגן לי שירים בראש, והחשק לקפוץ לשמוע הופעה מתחיל לגרד באוזניים.

אתמול, עדיין לגמרי אפוף באווירת החג, זה קרה מוקדם מהצפוי - ממש מיד אחרי הגשם הראשון, מצאתי את עצמי בצוללת הצהובה לדאבל פיצ'ר - רותם אור, ואחריה להקת פולו. שלפתי סווטשירט של פסטיבל לידס מהארון (בשביל להעצים את החוויה), ויצאתי לי לשמוע קצת מוזיקה חיה. 

זה התחיל עם ההופעה של רותם אור, שבשבילה הגעתי לערב ההופעות הזה. אמנם אין שום דבר צפוני במוזיקה שלה (אולי מעט השפעות צפון אירופאיות) - אבל השיר Northern Song של הביטלס מתאר, לדעתי, בצורה טובה מאד את תחושת הקהל מהמוסיקה של רותם:

If you're listening to this song

You may think the chords are going wrong

But they're not

(S)He just wrote it like that.

When you're listening late at night

You may think the band are not quite right

But they are, They just play it like that.

רבות נכתב כבר על רותם אור, ועל אלבומה המצוין Hard Magic. קטונתי מלהתחרות באנשים המצוינים שביקרו ודיברו עליה, אבל החוויה הסוריאליסטית של להיות בהופעה שלה בהחלט ראויה לפוסט, אז הנה. 

למוסיקה של אור, שניחוחות מעורבים של כמה זמרות ענקיות עולים מהקול שלה, אין מבנה סטנדרטי של שירי פופ/רוק - הבייסליין לא אחיד לאורך שיר שלם, התיפוף נע בין ביטים שבורים לקצבים ג'זיים (ואפילו נגיעה של קסטנייטות), אין כמעט גיטרות חשמליות, ואפילו השירה לפעמים מתחלפת בלחישה חרישית. אבל כנראה שלזה מתייחס השם של האלבום - It's magic - but not of the easy listening kind. למעשה, כשבתחילת ההופעה מערכת הקלידים  שעליהם ניגנה קרסה והפסיקה לעבוד - זה כמעט היה נשמע חלק מהחוויה שהיא מנסה להעביר לנו.

אני מודה שבאתי עם חששות למופע הזה. את כל האלבום שלה כתבה והקליטה רותם לבדה בבית, והתוצאה לא פחות ממרהיבה - יעידו המצעדים. הפחד שלי מהערב הזה, הוא שחלק מהקסם של האלבום יעלם במופע לייב. להפוך דבר fכל כך אינטימי להופעה מול קהל, זה לא דבר פשוט. האלבום של רותם אור, שמתאפיין לטעמי בשימת *** אחד גדול על העולם הזה, ובגישת "אני עושה מה שאני רוצה לעשות, בלי תכתיבים מבחוץ", הביא אותה פתאום אל העין (והאוזן) הציבורית, וההצלחה היא אדירה. אני בספק אם אור חישבה את מכירות האלבומים, או מחירי הכרטיסים להופעות כשישבה בבית והקליטה את האלבום. למעשה, נראה כאילו היא הקליטה את האלבום הזה בעיקר בשביל עצמה - וההצלחה שלו, היא רק בונוס. בונוס נפלא.

התשובה לחששות שלי לא איחרה לבוא. אולם מלא (אם כי הצוללת בחרו באופן תמוה לעשות את זה מופע ישיבה), חבורת נגנים סופר מוכשרת ואחת רותם אור - עם כריזמה בגוון ביישני, שלמרות חוסר הנסיון שלה כפרונט וומן, לא הייתה מביישת הרבה זמרות ענקיות (ותסלחו לי מראש - אבל אני לא מתכוון לעשות פה השוואות לזמרות אחרות). האנרגיות על הבמה היו אדירות. הבאסיסט דן קרפמן לא יכל להפסיק לחייך ולזוז על הבמה, אפילו למוזיקה שהיא לעיתים לא רקידה בעליל. המתופף רן יעקובוביץ המופלא, שהשתמש בכל הבא ליד בשביל לייצר סאונדים שיצאו ישירות מהדמיון של אור באלבום, עשה פלאים על הבמה, ולצד האדישות היחסית של דן בר יעקב, הקלידן והגיטריסט לכל המתרחש לצידו - עמדה רותם אור, מנצחת על כולם בלי מילים, בלי מבטים - רק קול אחד מדהים. 

העיבוד המינימאלי שעבר על השירים לקראת ההופעה, אמנם הוריד מעט מהקסם של האלבום, אבל יצר קסם חדש לגמרי - בחסות הסאונד הבלתי נתפס של "הצוללת הצהובה", שהוא כנראה אחד ממועדוני ההופעות הבודדים שיכולים לארח כל סוג של אמן, החל מרוק כבד ומטאל, ועד הדרים רוק של רותם אור והאמביינט הרך של פולו שעלו מיד אחריה. שאפו.

לסיכום, משהו טוב קורה במדינה הפרובינציאלית והקטנה שלנו. מוזיקה מטורפת מכל הז'אנרים בוקעת מבארים אפלוליים וממועדוני הופעות מעולים. רותם אור היא אמנם רק דוגמא אחת מני רבים, אך היא מייצגת דור שלם של אמנים מעולים שגדלים פה, ויהיו יום אחד גאווה גדולה. אני לא אתפלא אם עוד כמה שנים הבחורה הבלונדינית הזאת תופיע בבמה מרכזית של פסטיבל אירופאי גדול. אני את החתימה שלי קיבלתי - עכשיו הגיע תורו של שאר העולם.

כולם צריכים אבנים

כשיורד היום על יובל ה-50 להופעתם הראשונה של ה"אבנים המתגלגלות" במועדון ה-Marquee בלונדון, אני נזכר בסרט תיעודי שראיתי לא מזמן על הלהקה המופלאה הזאת. הלהקה ששברה את כל השיאים שאפשר לדמיין במוזיקה - מספר התקליטים הגדול ביותר, ההופעה עם הקהל הגדול ביותר בהיסטוריה (חצי מיליון איש!) ועוד ועוד.

במקומות מסויימים, כשאומרים רוק'נ'רול מתכוונים ישירות לרולינג סטונס. לצערי, ארצנו הקטנטונת לא התאפיינה בתכונה הזאת. וחבל. אני עצמי (מודה ומתוודה), נדבקתי בחיידק הרולינג סטונס מבועז כהן (שדרן 88FM), בפינתו היומית "פינת האבן המתגלגלת" - שעושה חסד נדיר עם הלהקה האדירה הזאת. 

הטלוויזיה מספקת רגעים נדירים של אושר. בין כל הריאלטי, סיט-קום, דוקו-שוק, אוכל ואופנה, המקום של המוסיקה קטן יחסית. אבל יס דוקו תמיד מפתיע בדיוק שכבר נמאס לך ממנו. לפני כמה חודשים תפסתי בהקלטה (תודה ליס מקס, וזהו עם הפרסומות הסמויות בינתיים) את הסרט הדוקומנטרי 'Shine a light'. הסרט, שבוים ע"י לא אחר מאשר מרטין סקורסזה, מתאר הופעה של ה'אבנים המתגלגלות' בתיאטרון הביקון בניו-יורק בשנת 2006. בסרט, מלבד ההופעה במלואה, שזורים קטעי ראיונות מכל השנים של חברי הלהקה. קטע אחד מתוך הראיונות תפס אותי במיוחד, כאשר קית' ריצ'ארדס נשאל מי הוא חושב שגיטריסט יותר טוב - הוא או רוני ווד:

I know the truth, we're both pretty lousy but together we're better than ten others

אז אכן כך. אני לא אשקר, שרואים את ריצ'רדס מנסה לשחזר סולואים שנכתבו לפני לפחות 6-7 נסיונות גמילה מכל סם אפשרי, מבינים שהנס הרפואי הזה כבר עבר את השיא. שמאזינים טוב טוב, אפשר לזהות גם שברים בקול של מיק ג'אגר, אבל היי, הבן אדם קרוב לגיל 70 ומופיע כבר 50 שנה - הלוואי על כל אמן.

אם מנסים לרשום את המתכון ל-מהו רוקנרול, הרבה דברים יעלו. תהיה קול, תעשה מלא סמים, תבגוד באשתך, תרסק כמה חדרי מלון, תביך את עצמך בציבור, תסתובב באוטובוס בטור עולמי, תשבור איזו גיטרה, תעשה איזו שורה, שים זין על העולם. או במילותיו של ריי מנזרק (קלידן הדורס) בהופעה האדירה שלהם לפני כחודש בישראל:

Go home, light a joint and get laid. Make love not war... 

מה שבולט במיוחד שמסתכלים על החברים המזדקנים, זה שכנראה יש להם את המרכיב הסודי למתכון הזה, שגורם להם לעשות אותו כל כך טוב - האנרגיות המטורפות שיש להם על הבמה. לאנשים האלו, הרוק והבלוז זורם בנשמה. לא סתם Maroon 5 כתבו עליו שיר - מיק ג'אגר בגיל 62 מקפיץ את הקהל כאילו היה ג'יי זי. הוא וקית' ריצ'ארדס, שעברו לא מעט משברים ברבות השנים, בין אם בין השניים (משולש האהבים עם מריאן פיית'פול) ובין אם עם עצמם (חברות קבועה במכוני הגמילה למיניהם) עומדים על הבמה כמו הלהקות הצעירות הגדולות בעולם. קופצים, רוקדים, מעשנים, מפלרטטים ובעיקר בעיקר נהנים מכל רגע. וכמו שיגיד לכם כל כוכב מזדקן - זה לא שווה להמשיך אם זה כבר לא כיף.

אז שוב, מתפספסים להם כמה צלילים פה ושם, הסולו כבר לא מהיר ווירטואוזי כמו פעם, התיפוף כבר לא מדויק כמו שהיה, והקמטים מכסים כל חלק בפנים. אבל הצורה שבה מחזיקים גיטרה, הדרך בה פונים אל הקהל - כל אלה לא דברים ששוכחים. כשרואים אותם משתפים פעולה עם אמנים צעירים ומבוגרים כאחד, אפשר להבין את הקסם הזה. מי לא היה רוצה לעמוד על במה אחת עם אגדות חיות. ג'ק ווייט, אושיית רוקנרול בפני עצמו, עולה לנגן ליד ג'אגר על 2 גיטרות אקוסטיות, לא יכול להוריד את החיוך מהפרצוף, ואפילו עליו ניכרת ההתרגשות. באדי גאי, אגדת בלוז מהגדולות שיש נותן להם את הכבוד, ואפילו כריסטינה אגילרה לא עומדת בפני הקסם האלמותי של האבן המתגלגלת ומוציאה את הרוקנרול שבתוכה.

לסיכום היום המיוחד הזה - מי שמזדמן לו להיות בלונדון בשבועיים הקרובים, מתבקש לסור לגלריית Somerset House, שם יוכל לראות תערוכת צילום שמכסה את כל ההיסטוריה של הסטונז. ומכיוון שההיסטוריה של הרוקנרול כולו, החל מהפלישה הבריטית לבמה האמריקאית ועד הבלוז רוק האלטרנטיבי, שזורה וקשורה עם הסיפור של חבורת האמנים שלאורך השנים היו הרולינג סטונז, כנראה שזאת תהיה חוויה מרתקת.

בשבילי, שכנראה לא יזדמן לי לבקר בתערוכה הזאת, נותר רק לקוות ש-50 שנה לא יספקו את צימאון הבמה של ארבעת החברים הנוכחיים של הסטונז, ואולי עוד אזכה לראות את התופעה הזאת על הבמה. אני מאד מקווה שזה יהיה בישראל, כי גם לנו מגיע, אבל אם יש להקה שהייתי נוסע עד קצה העולם ובחזרה בשביל לראות אותם על הבמה - ה"אבנים המתגלגלות" זאת היא. גם בגיל 50 (שלי או של הלהקה).

רגעים נדירים של רוקנרול

יש שאומרים שהרוקנרול מת, נפטר. אולי בשיבה טובה, אולי בכלל מהרעלת אלכוהול, או מנת יתר של הרואין, בגיל מאוחר יחסית, אבל זה קורה לכולם. אני יכול להסכים עם האמירה הזאת, עם הסתייגות אחת - יחסית למת, הז'אנר בועט הרבה יותר מהמצופה. יותר מזה, בכדי לחזות בפלא הגריאטרי אפילו לא צריך לצאת מהארץ - קפצו בהזדמנות להופעה של גבע אלון, תבינו על מה אני מדבר. 

אמרו עליו שהוא חיקוי של ניל יאנג, שאלו למה הוא מתעקש לשיר באנגלית, אמרו שהאלבומים שלו לא מספיק מעניינים. אז אמרו. גבע אלון, כבר מימי Flying Baby העליזים, הוא אמן שצריך לשים לב אליו. אמן שהולך עם הדרך שלו עד הסוף, גם אם הוא דורך על כמה פרות קדושות בדרך. 

את גבע אלון אני מכיר יותר מ-5 שנים, עת נכנסתי לחנות "התו השמיני" בירושלים בניסיון לגלות מוזיקה מעניינת וחדשה. תומר, מוכר חביב ומוכר מאד בסצנת התו השמיני, הציע לי לשמוע את הבחור הזה, הסולן של הפליינג בייבי, שמוציא אלבום סולו ראשון. שני שירים, וכבר נשביתי בקסם. בשנים האחרונות, הייתי בלא מעט הופעות של הבחור המוכשר הזה. הופעות אקוסטיות בהן גבע היה לבד על הבמה, חשוף לעיני הקהל עם גיטרה, מפוחית על מתקן "דילן" ופדל עם תוף מרים. הופעת קאברים לניל יאנג בפסטיבל 40 שנה לוודסטוק. הופעות חשמליות עם להקת Tree, והופעה אחת בסיבוב הנוכחי, עם הלהקה החדשה. 

אף הופעה שהייתי בה בארץ (אפילו לא הופעות של גבע עצמו), לא משתווה באנרגיות ובצלילים להופעה שזכיתי להיות בה אתמול. ההופעות של גבע, באופן כללי, תמיד מרגשות אותי. אני וחברתי ביססנו קשר מוצלח וארוך שנים על הופעות של גבע אלון. האהבה למוזיקה זורמת לנו בדם כמעט כמו האהבה אחד לשנייה, וגבע אלון הוא החוט המקשר בין הטעמים המעט שונים שלנו. אבל אתמול, זכינו לחוויה אדירה, שלא רואים בכל יום. 

הערב התחיל בהפתעה. סימן להמשך אולי. בשעה 22:10, עולה על הבמה בחור שנראה כאילו הוציאו אותו מבוורלי הילס 90210, עם ז'קט של ספורטאים ושיער ארוך שנגנב מהאייטיז. אחרי שיר אחד, הוא מספר שקוראים לו דותן, והוא מגיע מאמסטרדם. אתו על הבמה, גיטריסט סופר מוכשר. אחרי שניגנו קאבר יפהפה לשיר של ג'ון מאייר - I don't trust myself - כבר היה ברור, שהאמן ההולנדי נותן את הטון לערב הבינלאומי המיוחד שעומד לבוא.

הקהל בא בטירוף, וגם הרבה לפני שעת פתיחת המופע הרשמית (אף הופעה לא מתחילה בזמן במדינה הזאת), האנשים הצטופפו להם במרכז הרחבה מול הבמה, רק שלא יתפסו להם את המקום. כשגבע עלה, לצלילי The great enlightment, שיר מהאלבום החדש, פרצופים מחויכים נצפו מכל עבר, והקהל התנועע באיטיות עם הקצב. אפילו איש הסאונד התפעל מהעוצמה שמילאה את החדרון הצפוף שהצוללת קוראת לו אולם הופעות. בשיחה קצרה אחרי ההופעה עם כרמי, שהציג עצמו כשותף להפקה, הוא טען שאחרי שנים רבות שגבע היה מופיע במעבדה (כיום זאפה ירושלים), הוחלט את המופע הזה לעשות בצוללת. "בגלל הסאונד" הוא אומר, וצודק. אני בספק אם יש מועדון בארץ שיש לו סאונד שמתקרב לקרסוליים של הצוללת - שעושים עבודה מעולה בתחום הזה.

גבע פתח את המופע עם הלהקה, במספר שירים מכל רפרטואר האלבומים של גבע. הלהקה, שעדיפה בעיני בהרבה על Tree המוגזמים בפסיכודליות הקיטצ'ית שלהם, כוללת את איסר טננבאום, מתופף-על בזכות עצמו, אבל גם בזכות הלהקה האדירה שהוא מנגן בה כבר 20 שנה - רוקפור. על הבס, צוק - נותן את כל כולו על הבמה, ורואים שהוא מחובר באינפוזיה למוסיקה שמתנגנת לידו, על הגיטרה החשמלית (שב-Tree נראתה כפונקציה מיותרת לחלוטין) - יפתח שחף, שיודע מתי להתבלט ומתי לתת ל-Main man גבע, גיטריסט  מדהים בפני עצמו, את הבכורה. אחרי ביצוע מדהים של Memories, מתוך The wall of sound, אלבומו השני, גבע מזמין לבמה את DePedro.

DePedro, אמן ספרדי מעניין מאד שמוכר בארץ בעיקר בזכות הלהיט Te Sigo Soñando, הוא בחור עם נוכחות בימתית מרשימה. הבחור גבוה, חסון וחייכן, ובעיקר משרה אווירה שמחה ונעימה על הבמה. לאורך כל הזמן שלו על הבמה, הוא מעודד את הקהל, מחייך, ומסמן ללהקה בכל רגע שאפשר, כמה הם טובים, וכמה כיף לו להיות איתם. DePedro, שחבר לגבע אלון בסיבוב ההופעות שלו בספרד לאחרונה, מרגיש כמעט כמו חלק טבעי במבנה הזה של "גבע אלון ולהקתו". הקהל, שחלקו הגיע במיוחד בשביל האמן הספרדי, נכנס לאקסטזה. גם בשירים של DePedro שנוגנו עם הלהקה, וגם כשהוא מצטרף לשירים של גבע, הקהל מוחא כפיים, מצטרף בשירה אפילו לשירים שהוא לא מכיר.

לא כל יום רואים חיבור כזה מוצלח של כלל האלמנטים שנמצאים במקום אחד בזמן אחד. הסאונד, גבע, הלהקה, DePedro והקהל, אוי הקהל. אלה הרגעים שעושים רוקנרול. רוקנרול אמיתי, בועט, מכסח, מרעיש, מפוצץ אזניים. אני, שעד היום הייתי חסיד גדול יותר של ההופעות האקוסטיות של גבע, מגלה מחדש את הרוקנרול שבי. הדבר נאמר, אם לא לזכות גבע והלהקה, לזכותו של המקום עם הסאונד המדהים וכמובן איש הסאונד, שעשה עבודת אומנות. כל דיסטורשיין נשמע נכון, השירה נשמעת טוב מבעד לגיטרות, ואפילו הגיטרות האקוסטיות נשמעות בבירור מעל התופים והבס המחשמלים. לעומת הופעות קודמות עם להקת Tree, שבהן כל הסאונד התערבל לתוך בליל בלתי נהיר של רעש, הלהקה החדשה יודעת איפה לחשמל ואיפה להרפות, בשביל להוציא החוצה את האלמנטים הנכונים של המוזיקה.

לאחר כמה שירים, כבר היה ברור שההצהרה של דפדרו ש"הוא ממש עצוב שזה נגמר" היא אמיתית ובאה מהלב. לאחר נגינת השיר שדרש הקהל - Te Sigo Sonando, דפדרו יורד מהבמה, ומאפשר לגבע והלהקה לסיים את ההופעה שלהם. לאחר הירידה, מבצע גבע את "Carolina" ועוד שיר מהאלבום החדש, ביחד עם להיטים מכלל האלבומים, כשבולט במיוחד ביניהם הוא The wall of sound, שמאפשר לנו לראות את הלהקה באקשן מלא. סולואים מפליגים של גבע, שחף מרגש על החשמלית, ואיסר טננבאום מנצח על כולם בג'אם האינסופי הזה. בעיקר, יש על הבמה הרבה מאד רגש, שמביא לסה"כ של כ-12 דקות של מוסיקה טהורה - כמעט בלי שירה.

בסוף המופע, הלהקה יורדת, ופתאום קהל של אולי 200 איש, עושה רעש של 5000, בקריאה ללהקה לחזור. הלהקה מתעכבת מעט, אבל הקהל לא מרפה. האזניים מצלצלות, אבל מבקשות עוד. הגוף עייף מריקוד, אבל הראש רוצה להמשיך את הערב הזה - שלא ייגמר לעולם. לבסוף, אחרי מספר דקות של חרדה (שמא לא יחזרו - אבל הם תמיד חוזרים בסוף), גבע חוזר לבד עם DePedro. הם מצהירים שזה לא היה מתוכנן, ודפדרו מספר שהוא הולך לנגן שיר מקסיקני ומבקש מהקהל לא לבכות. כאן, דפדרו מראה את היכולות שלו על הגיטרה, כשגבע מלווה בזהירות. כשרק שניהם על הבמה, החיבור מאד ברור - גבע לא אמן פלמנקו, אבל שניהם אמני גיטרה ברמה שלא תבייש את הגדולים ביותר. אני אתן לכם להחליט אם לבכות או לא:

אחרי השיר הזה, גבע ודפדרו מתפנים לנגן את Sunny Day, מתוך אלבומו הראשון של גבע - Days of Hunger. שיר שנכתב ע"י גבע לגיטרה אחת, אבל על הבמה הזאת - נשמע כאילו נכתב במיוחד לדואט שכזה. הלהקה בשלב זה חוזרת, ומנגנת עוד שני שירים לפני שהם יורדים. אבל זה לא מספיק לקהל התובעני, שנשאר דקות רבות לאחר "סוף המופע" למחוא כפיים, לשרוק ולצעוק לחברים לחזור לבמה. לאחר מספר דקות, גבע אלון נעתר, ומחליט לחזור לבמה, הפעם לבד. לאחר כמה שניות של אלתורים, כבר ברור לכולם שזה הרגע האמיתי שכולם מחכים לו - השיר Relaxation, שאהוב במיוחד על הקהל הוותיק. פתאום גבע, שהיה כוכב הערב, מתחבא מהזרקורים בזמן שהוא מנגן ברוך את הפתיחה. גבע בחור ביישן, במיוחד כשהוא לבד על הבמה. אבל הביישנות לא מעיבה על השיר, אלא רק מוסיפה. מתוך הביישנות, זה רק יותר מדהים לראות את הביצוע המרגש, המרהיב, הגרנדיוזי והמהפנט של גבע על הגיטרה. עם גיטרה אקוסטית וסט מרשים של פדלים, גבע לבדו נשמע כמו להקה שלמה, והקהל, שעד עכשיו לא הפסיק להתלהב, עומד שמוט לסת ולשון אל מול התופעה שעומדת מולם.

בכך מסתיים ערב מדהים של רוקנרול שמשאיר בעיקר טעם של עוד. גבע כנראה ימשיך להשתפר, ואני כנראה אמשיך לבוא באדיקות לכל הופעה - ולהתרגש כמו ילד, שלראשונה שומע את הצליל המהפנט של הגיטרה החשמלית.

לסיום, אשאיר אתכם עם הקלטה שלי של Relaxation מתוך ההופעה, למרות שקשה להעביר Vibes בווידאו, אני חושב שזה מעביר בצורה טובה את ההרגשה שהייתה באולם בסופו של הערב. אני, את ההופעה הזאת לא אשכח.


הערה: כל הסרטונים בפוסט זה צולמו על ידי במצלמת הפלאפון - התנצלותי הכנה על איכות התמונה הירודה.