Thursday, July 12, 2012

כולם צריכים אבנים

כשיורד היום על יובל ה-50 להופעתם הראשונה של ה"אבנים המתגלגלות" במועדון ה-Marquee בלונדון, אני נזכר בסרט תיעודי שראיתי לא מזמן על הלהקה המופלאה הזאת. הלהקה ששברה את כל השיאים שאפשר לדמיין במוזיקה - מספר התקליטים הגדול ביותר, ההופעה עם הקהל הגדול ביותר בהיסטוריה (חצי מיליון איש!) ועוד ועוד.

במקומות מסויימים, כשאומרים רוק'נ'רול מתכוונים ישירות לרולינג סטונס. לצערי, ארצנו הקטנטונת לא התאפיינה בתכונה הזאת. וחבל. אני עצמי (מודה ומתוודה), נדבקתי בחיידק הרולינג סטונס מבועז כהן (שדרן 88FM), בפינתו היומית "פינת האבן המתגלגלת" - שעושה חסד נדיר עם הלהקה האדירה הזאת. 

הטלוויזיה מספקת רגעים נדירים של אושר. בין כל הריאלטי, סיט-קום, דוקו-שוק, אוכל ואופנה, המקום של המוסיקה קטן יחסית. אבל יס דוקו תמיד מפתיע בדיוק שכבר נמאס לך ממנו. לפני כמה חודשים תפסתי בהקלטה (תודה ליס מקס, וזהו עם הפרסומות הסמויות בינתיים) את הסרט הדוקומנטרי 'Shine a light'. הסרט, שבוים ע"י לא אחר מאשר מרטין סקורסזה, מתאר הופעה של ה'אבנים המתגלגלות' בתיאטרון הביקון בניו-יורק בשנת 2006. בסרט, מלבד ההופעה במלואה, שזורים קטעי ראיונות מכל השנים של חברי הלהקה. קטע אחד מתוך הראיונות תפס אותי במיוחד, כאשר קית' ריצ'ארדס נשאל מי הוא חושב שגיטריסט יותר טוב - הוא או רוני ווד:
I know the truth, we're both pretty lousy but together we're better than ten others
אז אכן כך. אני לא אשקר, שרואים את ריצ'רדס מנסה לשחזר סולואים שנכתבו לפני לפחות 6-7 נסיונות גמילה מכל סם אפשרי, מבינים שהנס הרפואי הזה כבר עבר את השיא. שמאזינים טוב טוב, אפשר לזהות גם שברים בקול של מיק ג'אגר, אבל היי, הבן אדם קרוב לגיל 70 ומופיע כבר 50 שנה - הלוואי על כל אמן.

אם מנסים לרשום את המתכון ל-מהו רוקנרול, הרבה דברים יעלו. תהיה קול, תעשה מלא סמים, תבגוד באשתך, תרסק כמה חדרי מלון, תביך את עצמך בציבור, תסתובב באוטובוס בטור עולמי, תשבור איזו גיטרה, תעשה איזו שורה, שים זין על העולם. או במילותיו של ריי מנזרק (קלידן הדורס) בהופעה האדירה שלהם לפני כחודש בישראל:

Go home, light a joint and get laid. Make love not war... 

מה שבולט במיוחד שמסתכלים על החברים המזדקנים, זה שכנראה יש להם את המרכיב הסודי למתכון הזה, שגורם להם לעשות אותו כל כך טוב - האנרגיות המטורפות שיש להם על הבמה. לאנשים האלו, הרוק והבלוז זורם בנשמה. לא סתם Maroon 5 כתבו עליו שיר - מיק ג'אגר בגיל 62 מקפיץ את הקהל כאילו היה ג'יי זי. הוא וקית' ריצ'ארדס, שעברו לא מעט משברים ברבות השנים, בין אם בין השניים (משולש האהבים עם מריאן פיית'פול) ובין אם עם עצמם (חברות קבועה במכוני הגמילה למיניהם) עומדים על הבמה כמו הלהקות הצעירות הגדולות בעולם. קופצים, רוקדים, מעשנים, מפלרטטים ובעיקר בעיקר נהנים מכל רגע. וכמו שיגיד לכם כל כוכב מזדקן - זה לא שווה להמשיך אם זה כבר לא כיף.

אז שוב, מתפספסים להם כמה צלילים פה ושם, הסולו כבר לא מהיר ווירטואוזי כמו פעם, התיפוף כבר לא מדויק כמו שהיה, והקמטים מכסים כל חלק בפנים. אבל הצורה שבה מחזיקים גיטרה, הדרך בה פונים אל הקהל - כל אלה לא דברים ששוכחים. כשרואים אותם משתפים פעולה עם אמנים צעירים ומבוגרים כאחד, אפשר להבין את הקסם הזה. מי לא היה רוצה לעמוד על במה אחת עם אגדות חיות. ג'ק ווייט, אושיית רוקנרול בפני עצמו, עולה לנגן ליד ג'אגר על 2 גיטרות אקוסטיות, לא יכול להוריד את החיוך מהפרצוף, ואפילו עליו ניכרת ההתרגשות. באדי גאי, אגדת בלוז מהגדולות שיש נותן להם את הכבוד, ואפילו כריסטינה אגילרה לא עומדת בפני הקסם האלמותי של האבן המתגלגלת ומוציאה את הרוקנרול שבתוכה.


לסיכום היום המיוחד הזה - מי שמזדמן לו להיות בלונדון בשבועיים הקרובים, מתבקש לסור לגלריית Somerset House, שם יוכל לראות תערוכת צילום שמכסה את כל ההיסטוריה של הסטונז. ומכיוון שההיסטוריה של הרוקנרול כולו, החל מהפלישה הבריטית לבמה האמריקאית ועד הבלוז רוק האלטרנטיבי, שזורה וקשורה עם הסיפור של חבורת האמנים שלאורך השנים היו הרולינג סטונז, כנראה שזאת תהיה חוויה מרתקת.

בשבילי, שכנראה לא יזדמן לי לבקר בתערוכה הזאת, נותר רק לקוות ש-50 שנה לא יספקו את צימאון הבמה של ארבעת החברים הנוכחיים של הסטונז, ואולי עוד אזכה לראות את התופעה הזאת על הבמה. אני מאד מקווה שזה יהיה בישראל, כי גם לנו מגיע, אבל אם יש להקה שהייתי נוסע עד קצה העולם ובחזרה בשביל לראות אותם על הבמה - ה"אבנים המתגלגלות" זאת היא. גם בגיל 50 (שלי או של הלהקה).