Sunday, October 2, 2011

This one goes out to the band I love

לכל חובב מוסיקה יש את השיר הזה, האלבום הזה, האוסף הזה או הלהקה הזאת שהראתה לו את הדרך. הדבר הזה שהוא שמע בילדות או בנערות שגרם לו להבין שצריך להכיר עוד, להפתח, לשמוע ובעיקר להקשיב. אצלי אלה היו R.E.M. אני אפילו לא זוכר באיזה גיל זה היה. אולי זה היה Man on the moon שחרשו עליו ברדיו, אולי זה היה הקליפ המשונה ל- Losing my religion או בכלל  Texarkana שחבר השמיע לי. אם זה בכלל היה שיר. אולי זה בכלל היה האלבום Out of time, הראשון שקניתי שלהם.

המילים הבאות לא באות להספיד את R.E.M., שכן המוסיקה שלהם תשאר איתנו עוד הרבה מאד שנים, אלא להודות אישית, במילותי שלי, לאחת הלהקות הגדולות והחשובות ברוקנרול.

שקניתי (או קנו לי, זה באמת היה די מזמן) את Out of time אהבתי את הרעיון שיש שם לפחות 2-3 שירים שאני מכיר, שבסה"כ אהבתי מאד בשמיעה מהרדיו. זה לא הזיק גם שהאלבום היה של להקה נחשבת ומוכרת. בגיל הזה (סביבות 13-14) אלה הקריטריונים שלפיהם אתה יודע אם אתה רוצה את זה בחדר שלך.

שאתה מחזיק אלבום כזה, ויש לך יכולת להשמיע אותו כמה שאתה רוצה (במערכת דאבל קאסט עם קומפקט דיסק שקיבלתי לבר-מצווה), אתה מתחיל קודם בלהיטים, ואם יש זמן וכח, שומעים אח"כ עוד שיר או שניים. אין סבלנות להקשיב לאלבום שלם - מתחילתו ועד סופו. אבל שאתה מחזיק אלבום כזה קשה שלא לשמוע עוד. כך זה מתחיל. פתאום אתה מתחבר לשיר שלא שומעים ברדיו. פתאום בא לך להתחיל מהתחלה, לשמוע עד הסוף, מהסוף להתחלה, שירים זוגיים קודם ואח"כ אי-זוגיים. פתאום, בלי לשים לב, אתה אוהב את האלבום.

הם עשו לי את זה - R.E.M.



אחרי כמה שנים כבר מצאתי את עצמי מצהיר שאני "מעריץ" של הלהקה. אני עד היום אומר את זה. עם השנים למדתי גם מה זה להיות מעריץ, ולמרות שהיום אני אומר על הרבה להקות ואמנים שאני "מעריץ" אותם, ל-R.E.M שמורה זכות ראשונים. כמו אהבת נעורים שנזכרים בה בנוסטלגיה. למרות זאת, אי אפשר להגיד שההערצה שלי ללהקה נובעת רק מנוסטלגיה. ללהקת ענק כמו R.E.M מגיע יותר מזה - לא רק שמגיע, זה מתבקש.

לאורך שנות ההערצה שלי, עברתי עליות ומורדות איתם. עליות ומורדות שלי, שלהם, שלנו ביחד. מה זה אם לא סימן למשהו שמוטמע אצלך עמוק בנשמה - סוג של אהבה. כמו כל אהבה, זה התחיל בירח דבש. לא הפסקנו לבלות ביחד, כל דבר שאני שומע - התמוגגות. כל אלבום - שמחה חדשה. למזלי, כשהם היו בתקופת שפל אישית (בעיות בריאותיות, עזיבת המתופף ), אני עוד התענגתי על העבר, ובתור מעריץ, יש הרבה על מה להתענג. רק שנוברים עמוק, קונים אלבומים ומתנסים בבוטלגים, מבינים שעוד הרבה לפני ש-REM הסתובבו עם פרחחים כדוגמת קורט קוביין ואחרים, היה פה משהו מיוחד - לא סתם כך נראה השער של מגזין רולינג סטון בדצמבר '87 (!):

 בשנים הבאות גיליתי את אלבומי שנות ה-80 של R.E.M. למרות שגם באלבומים האלה יש שירים שהפכו ללהיטי ענק במצעדים וב-MTV, הם נכנסו לפנתיאון בגלל ההעזה שלהם, או הפשטות שלהם או השילוב הקטלני בין השניים. ששומעים את Murmur, או את Document, מבינים מה זאת מוסיקה אלטרנטיבית. כשאתה שומע את הלהקה האהובה עליך מתנסה במוסיקה שלא שמעת בחייך, ואתה אוהב את זה - נפתחות לך העיניים. פתאום MTV כבר לא מעניין יותר. פתאום זה לא מספיק. אתה רוצה לשמוע את החבר'ה האלה ש-R.E.M עשו להם קאברים מדהימים (Pale blue eyes - Velvet Underground), ומשם זה מתגלגל. עכשיו אני יכול לומר שבזכות התעוזה של הארבעה האלה בשנים שאני עוד הייתי שומע הכבש השישה עשר בקלטת, נפרש בפני כל עולם המוזיקה. 

המשבר הראשון שלי עם R.E.M התחיל עם האלבום Up, שהכיל שירים מלנכוליים עד קשים לעיכול. לא שמעתי שם את R.E.M שאני אוהב. רק שנים אחר כך גיליתי שלא הרבה לפני יציאת האלבום, המתופף ביל ברי עזב את הלהקה מסיבות בריאותיות. שאתה מוציא חלק מלהקה שייצגה בעבורי שלמות, לא משנה איזה חלק, חייב משהו להיעלם איתו. כל להקה שכל כך מחוברת, כל כך שלמה עם עצמה, לא יכולה להמשיך כאילו כלום. למרות 2-3 שירים מצוינים גם פה, היה לי קשה להשלים עם האלבום הזה, שדווקא זכה לשבחים. למרות זאת, At my most beautiful היה ונשאר, לדעתי, אחד משירי האהבה הגדולים בכל הזמנים.


חשבתי שהמשבר יעבור אחרי שהם יתגברו על העזיבה של ברי - נכונה לי אכזבה. האלבומים הבאים - Reveal ו-Around the sun, איכזבו אותי קשות. בעולם שבו חייתי, לא ייתכן שלהקה מתמסחרת ככה. השירים כבר לא מחאתיים, אפילו לא קצת. המוסיקה חסרת השראה. היה לי קשה עם התקופה הזאת. אז המשכתי הלאה, כמעט שוכח את הלהקה שעשתה בשבילי את השינוי, את פריסת המרבד האדום בכניסה למועדון האלטרנטיבה האקסקלוסיבי. וויתרתי. אפילו נשבעתי שאני מפסיק בזאת לקנות אלבומים שלהם. המחאה הפרטית שלי. אני יוצא לעולם - משתחרר מהם. אבל האמת היא שלא הצלחתי - וטוב שכך.

כששמעתי לראשונה את Accelerate, שמעתי משהו שלא שמעתי שנים. את אותם צלילים שמשכו אותי בתחילה. הגיטרות המלוכלכות, הרעש הנכון, השקט הנכון. אחרי שקניתי אותו - התאהבתי מיידית. כנראה שאפילו בארה"ב הרחוקה קלטו את התסכול שלי, ועשו מעשה. ב-Accelerate היה את כל מה שיפה ב-R.E.M: מוסיקה יפהפיה, שלא מפחדת מקצת הומור עצמי, לא מפחדת מעדינות ומצד שני לא מפחדת מחספוס במקומות הנכונים, ובעיקר לא מפחדת ליצור ולהעיז. לקחת את המאזין למקום שהם רוצים. אני בכל אופן, הגעתי למקום הזה. בשבילי זאת הייתה סגירת מעגל. התאהבות מחודשת, אבל הפעם בגיל מאוחר יותר, בוגר יותר. עכשיו יכולתי לעשות משהו עם זה, וכשראיתי בליינאפ של פסטיבל ווכטר 2008 את R.E.M בראש הרשימה יושבים להם בחן ליד Radiohead, Lenny Kravitz, Beck ו-Neil Young, החלטתי שזהו-זה - אני סוף סוף עושה את זה. 

זה היה השיא מבחינתי, לעמוד עם עוד עשרות אלפי אנשים בהופעה מדהימה של הלהקה שאני מעריץ עוד מלפני שידעתי מה טוב בשבילי - חוויה מדהימה. חברים שלי, שעמדו לידי בהופעה הזאת, התקשו להבין את רמת ההתרגשות שלי מהדבר הענק הזה. לא טרחתי להסביר. מי שלא העריץ להקה בחייו, לא יכול להבין את זה. הוא לא יכול להבין את תחושת הרעד בידיים כשאתה בא הביתה עם אלבום חדש של הלהקה שאתה אוהב. כל הדרך אתה רק מחכה ומצפה לרגע שתשים את הדיסק במערכת, ותשמע שוב דברים שירגשו אותך. שאתה מגיע לשיר הנכון בזמן הנכון. הוא לא יכול להבין את הפרפרים בבטן שמופיעים כשמוזיקת הרקע מפסיקה, שניות ספורות לפני שהאלילים שלך עולים לבמה. אלו דברים שיכולים לשנות אותך - אבל תמיד רק לחיוב. 

מה שמדהים בכל הסיפור הזה, הוא שאפילו הפרידה שלהם נעשתה בסטייל - נפרדים, הולכים לדרכים חדשות. בלי מריבות, תביעות, פרסומים ושמועות. הכל נקי, שמח וללא חרטות. דווקא פרידה כזאת מוציאה את כל הטוב, וגורמת לאנשים להסתכל בחיוך נוסטלגי בשורת האלבומים המרשימה על המדף - להוציא אותם אחד אחד, ולהודות על כל דקה שהלהקה הזאת חיה ופעלה בעולם שלנו. להבין שהיה פה משהו באמת מיוחד, שכנראה לא יחזור. משהו ששינה את פני המפה המוזיקלית לנצח.

אני מסתכל אחורה על שנים ארוכות של "הערצה" ל-R.E.M. ומודה ללהקה הענקית הזאת, שאולי בזכותכם אני הבן אדם שאני היום. זאת אולי נשמעת כמו הגזמה, אבל אני באמת מאמין שחלק ממני יותר טוב היום בזכותם. עכשיו נותר להודות לכם. אני מודה לכם על שפתחתם את עולמי למוסיקה האחרת, השונה, היפה, הקשה והרכה, הרועשת והשקטה, המלוכלכת והנקייה, הקלאסית והאלטרנטיבית. חשוב מכל, תודה על המוסיקה שלכם. על סוף העולם, על נגיעות של גן עדן פראי, על איש על הירח, על רדיו שישחרר את אירופה. על תקלוט בסוף העולם, על השעה הכי יפה שלי. על אנשים שמחים שמחזיקים ידיים. כל השירים האלה היו איתי, והיו אני. תודה, תודה תודה. 

לבסוף, ארצה להשאיר אתכם עם אחד מרגעי השיא שלי עם הלהקה, בתקווה ותפילה (וגם בידיעה) שהמוסיקה שלהם לא תיעלם אף פעם, ושתמשיך להשפיע על הדורות הבאים, כמו שהיא השפיעה עלי: