יש שאומרים שהרוקנרול מת, נפטר. אולי בשיבה טובה, אולי בכלל מהרעלת אלכוהול, או מנת יתר של הרואין, בגיל מאוחר יחסית, אבל זה קורה לכולם. אני יכול להסכים עם האמירה הזאת, עם הסתייגות אחת - יחסית למת, הז'אנר בועט הרבה יותר מהמצופה. יותר מזה, בכדי לחזות בפלא הגריאטרי אפילו לא צריך לצאת מהארץ - קפצו בהזדמנות להופעה של גבע אלון, תבינו על מה אני מדבר.
אמרו עליו שהוא חיקוי של ניל יאנג, שאלו למה הוא מתעקש לשיר באנגלית, אמרו שהאלבומים שלו לא מספיק מעניינים. אז אמרו. גבע אלון, כבר מימי Flying Baby העליזים, הוא אמן שצריך לשים לב אליו. אמן שהולך עם הדרך שלו עד הסוף, גם אם הוא דורך על כמה פרות קדושות בדרך.
את גבע אלון אני מכיר יותר מ-5 שנים, עת נכנסתי לחנות "התו השמיני" בירושלים בניסיון לגלות מוזיקה מעניינת וחדשה. תומר, מוכר חביב ומוכר מאד בסצנת התו השמיני, הציע לי לשמוע את הבחור הזה, הסולן של הפליינג בייבי, שמוציא אלבום סולו ראשון. שני שירים, וכבר נשביתי בקסם. בשנים האחרונות, הייתי בלא מעט הופעות של הבחור המוכשר הזה. הופעות אקוסטיות בהן גבע היה לבד על הבמה, חשוף לעיני הקהל עם גיטרה, מפוחית על מתקן "דילן" ופדל עם תוף מרים. הופעת קאברים לניל יאנג בפסטיבל 40 שנה לוודסטוק. הופעות חשמליות עם להקת Tree, והופעה אחת בסיבוב הנוכחי, עם הלהקה החדשה.
אף הופעה שהייתי בה בארץ (אפילו לא הופעות של גבע עצמו), לא משתווה באנרגיות ובצלילים להופעה שזכיתי להיות בה אתמול. ההופעות של גבע, באופן כללי, תמיד מרגשות אותי. אני וחברתי ביססנו קשר מוצלח וארוך שנים על הופעות של גבע אלון. האהבה למוזיקה זורמת לנו בדם כמעט כמו האהבה אחד לשנייה, וגבע אלון הוא החוט המקשר בין הטעמים המעט שונים שלנו. אבל אתמול, זכינו לחוויה אדירה, שלא רואים בכל יום.
הערב התחיל בהפתעה. סימן להמשך אולי. בשעה 22:10, עולה על הבמה בחור שנראה כאילו הוציאו אותו מבוורלי הילס 90210, עם ז'קט של ספורטאים ושיער ארוך שנגנב מהאייטיז. אחרי שיר אחד, הוא מספר שקוראים לו דותן, והוא מגיע מאמסטרדם. אתו על הבמה, גיטריסט סופר מוכשר. אחרי שניגנו קאבר יפהפה לשיר של ג'ון מאייר - I don't trust myself - כבר היה ברור, שהאמן ההולנדי נותן את הטון לערב הבינלאומי המיוחד שעומד לבוא.
הקהל בא בטירוף, וגם הרבה לפני שעת פתיחת המופע הרשמית (אף הופעה לא מתחילה בזמן במדינה הזאת), האנשים הצטופפו להם במרכז הרחבה מול הבמה, רק שלא יתפסו להם את המקום. כשגבע עלה, לצלילי The great enlightment, שיר מהאלבום החדש, פרצופים מחויכים נצפו מכל עבר, והקהל התנועע באיטיות עם הקצב. אפילו איש הסאונד התפעל מהעוצמה שמילאה את החדרון הצפוף שהצוללת קוראת לו אולם הופעות. בשיחה קצרה אחרי ההופעה עם כרמי, שהציג עצמו כשותף להפקה, הוא טען שאחרי שנים רבות שגבע היה מופיע במעבדה (כיום זאפה ירושלים), הוחלט את המופע הזה לעשות בצוללת. "בגלל הסאונד" הוא אומר, וצודק. אני בספק אם יש מועדון בארץ שיש לו סאונד שמתקרב לקרסוליים של הצוללת - שעושים עבודה מעולה בתחום הזה.
גבע פתח את המופע עם הלהקה, במספר שירים מכל רפרטואר האלבומים של גבע. הלהקה, שעדיפה בעיני בהרבה על Tree המוגזמים בפסיכודליות הקיטצ'ית שלהם, כוללת את איסר טננבאום, מתופף-על בזכות עצמו, אבל גם בזכות הלהקה האדירה שהוא מנגן בה כבר 20 שנה - רוקפור. על הבס, צוק - נותן את כל כולו על הבמה, ורואים שהוא מחובר באינפוזיה למוסיקה שמתנגנת לידו, על הגיטרה החשמלית (שב-Tree נראתה כפונקציה מיותרת לחלוטין) - יפתח שחף, שיודע מתי להתבלט ומתי לתת ל-Main man גבע, גיטריסט מדהים בפני עצמו, את הבכורה. אחרי ביצוע מדהים של Memories, מתוך The wall of sound, אלבומו השני, גבע מזמין לבמה את DePedro.
DePedro, אמן ספרדי מעניין מאד שמוכר בארץ בעיקר בזכות הלהיט Te Sigo Soñando, הוא בחור עם נוכחות בימתית מרשימה. הבחור גבוה, חסון וחייכן, ובעיקר משרה אווירה שמחה ונעימה על הבמה. לאורך כל הזמן שלו על הבמה, הוא מעודד את הקהל, מחייך, ומסמן ללהקה בכל רגע שאפשר, כמה הם טובים, וכמה כיף לו להיות איתם. DePedro, שחבר לגבע אלון בסיבוב ההופעות שלו בספרד לאחרונה, מרגיש כמעט כמו חלק טבעי במבנה הזה של "גבע אלון ולהקתו". הקהל, שחלקו הגיע במיוחד בשביל האמן הספרדי, נכנס לאקסטזה. גם בשירים של DePedro שנוגנו עם הלהקה, וגם כשהוא מצטרף לשירים של גבע, הקהל מוחא כפיים, מצטרף בשירה אפילו לשירים שהוא לא מכיר.
לא כל יום רואים חיבור כזה מוצלח של כלל האלמנטים שנמצאים במקום אחד בזמן אחד. הסאונד, גבע, הלהקה, DePedro והקהל, אוי הקהל. אלה הרגעים שעושים רוקנרול. רוקנרול אמיתי, בועט, מכסח, מרעיש, מפוצץ אזניים. אני, שעד היום הייתי חסיד גדול יותר של ההופעות האקוסטיות של גבע, מגלה מחדש את הרוקנרול שבי. הדבר נאמר, אם לא לזכות גבע והלהקה, לזכותו של המקום עם הסאונד המדהים וכמובן איש הסאונד, שעשה עבודת אומנות. כל דיסטורשיין נשמע נכון, השירה נשמעת טוב מבעד לגיטרות, ואפילו הגיטרות האקוסטיות נשמעות בבירור מעל התופים והבס המחשמלים. לעומת הופעות קודמות עם להקת Tree, שבהן כל הסאונד התערבל לתוך בליל בלתי נהיר של רעש, הלהקה החדשה יודעת איפה לחשמל ואיפה להרפות, בשביל להוציא החוצה את האלמנטים הנכונים של המוזיקה.
לאחר כמה שירים, כבר היה ברור שההצהרה של דפדרו ש"הוא ממש עצוב שזה נגמר" היא אמיתית ובאה מהלב. לאחר נגינת השיר שדרש הקהל - Te Sigo Sonando, דפדרו יורד מהבמה, ומאפשר לגבע והלהקה לסיים את ההופעה שלהם. לאחר הירידה, מבצע גבע את "Carolina" ועוד שיר מהאלבום החדש, ביחד עם להיטים מכלל האלבומים, כשבולט במיוחד ביניהם הוא The wall of sound, שמאפשר לנו לראות את הלהקה באקשן מלא. סולואים מפליגים של גבע, שחף מרגש על החשמלית, ואיסר טננבאום מנצח על כולם בג'אם האינסופי הזה. בעיקר, יש על הבמה הרבה מאד רגש, שמביא לסה"כ של כ-12 דקות של מוסיקה טהורה - כמעט בלי שירה.
בסוף המופע, הלהקה יורדת, ופתאום קהל של אולי 200 איש, עושה רעש של 5000, בקריאה ללהקה לחזור. הלהקה מתעכבת מעט, אבל הקהל לא מרפה. האזניים מצלצלות, אבל מבקשות עוד. הגוף עייף מריקוד, אבל הראש רוצה להמשיך את הערב הזה - שלא ייגמר לעולם. לבסוף, אחרי מספר דקות של חרדה (שמא לא יחזרו - אבל הם תמיד חוזרים בסוף), גבע חוזר לבד עם DePedro. הם מצהירים שזה לא היה מתוכנן, ודפדרו מספר שהוא הולך לנגן שיר מקסיקני ומבקש מהקהל לא לבכות. כאן, דפדרו מראה את היכולות שלו על הגיטרה, כשגבע מלווה בזהירות. כשרק שניהם על הבמה, החיבור מאד ברור - גבע לא אמן פלמנקו, אבל שניהם אמני גיטרה ברמה שלא תבייש את הגדולים ביותר. אני אתן לכם להחליט אם לבכות או לא:
אחרי השיר הזה, גבע ודפדרו מתפנים לנגן את Sunny Day, מתוך אלבומו הראשון של גבע - Days of Hunger. שיר שנכתב ע"י גבע לגיטרה אחת, אבל על הבמה הזאת - נשמע כאילו נכתב במיוחד לדואט שכזה. הלהקה בשלב זה חוזרת, ומנגנת עוד שני שירים לפני שהם יורדים. אבל זה לא מספיק לקהל התובעני, שנשאר דקות רבות לאחר "סוף המופע" למחוא כפיים, לשרוק ולצעוק לחברים לחזור לבמה. לאחר מספר דקות, גבע אלון נעתר, ומחליט לחזור לבמה, הפעם לבד. לאחר כמה שניות של אלתורים, כבר ברור לכולם שזה הרגע האמיתי שכולם מחכים לו - השיר Relaxation, שאהוב במיוחד על הקהל הוותיק. פתאום גבע, שהיה כוכב הערב, מתחבא מהזרקורים בזמן שהוא מנגן ברוך את הפתיחה. גבע בחור ביישן, במיוחד כשהוא לבד על הבמה. אבל הביישנות לא מעיבה על השיר, אלא רק מוסיפה. מתוך הביישנות, זה רק יותר מדהים לראות את הביצוע המרגש, המרהיב, הגרנדיוזי והמהפנט של גבע על הגיטרה. עם גיטרה אקוסטית וסט מרשים של פדלים, גבע לבדו נשמע כמו להקה שלמה, והקהל, שעד עכשיו לא הפסיק להתלהב, עומד שמוט לסת ולשון אל מול התופעה שעומדת מולם.
בכך מסתיים ערב מדהים של רוקנרול שמשאיר בעיקר טעם של עוד. גבע כנראה ימשיך להשתפר, ואני כנראה אמשיך לבוא באדיקות לכל הופעה - ולהתרגש כמו ילד, שלראשונה שומע את הצליל המהפנט של הגיטרה החשמלית.
לסיום, אשאיר אתכם עם הקלטה שלי של Relaxation מתוך ההופעה, למרות שקשה להעביר Vibes בווידאו, אני חושב שזה מעביר בצורה טובה את ההרגשה שהייתה באולם בסופו של הערב. אני, את ההופעה הזאת לא אשכח.
הערה: כל הסרטונים בפוסט זה צולמו על ידי במצלמת הפלאפון - התנצלותי הכנה על איכות התמונה הירודה.
גבע פתח את המופע עם הלהקה, במספר שירים מכל רפרטואר האלבומים של גבע. הלהקה, שעדיפה בעיני בהרבה על Tree המוגזמים בפסיכודליות הקיטצ'ית שלהם, כוללת את איסר טננבאום, מתופף-על בזכות עצמו, אבל גם בזכות הלהקה האדירה שהוא מנגן בה כבר 20 שנה - רוקפור. על הבס, צוק - נותן את כל כולו על הבמה, ורואים שהוא מחובר באינפוזיה למוסיקה שמתנגנת לידו, על הגיטרה החשמלית (שב-Tree נראתה כפונקציה מיותרת לחלוטין) - יפתח שחף, שיודע מתי להתבלט ומתי לתת ל-Main man גבע, גיטריסט מדהים בפני עצמו, את הבכורה. אחרי ביצוע מדהים של Memories, מתוך The wall of sound, אלבומו השני, גבע מזמין לבמה את DePedro.
DePedro, אמן ספרדי מעניין מאד שמוכר בארץ בעיקר בזכות הלהיט Te Sigo Soñando, הוא בחור עם נוכחות בימתית מרשימה. הבחור גבוה, חסון וחייכן, ובעיקר משרה אווירה שמחה ונעימה על הבמה. לאורך כל הזמן שלו על הבמה, הוא מעודד את הקהל, מחייך, ומסמן ללהקה בכל רגע שאפשר, כמה הם טובים, וכמה כיף לו להיות איתם. DePedro, שחבר לגבע אלון בסיבוב ההופעות שלו בספרד לאחרונה, מרגיש כמעט כמו חלק טבעי במבנה הזה של "גבע אלון ולהקתו". הקהל, שחלקו הגיע במיוחד בשביל האמן הספרדי, נכנס לאקסטזה. גם בשירים של DePedro שנוגנו עם הלהקה, וגם כשהוא מצטרף לשירים של גבע, הקהל מוחא כפיים, מצטרף בשירה אפילו לשירים שהוא לא מכיר.
לא כל יום רואים חיבור כזה מוצלח של כלל האלמנטים שנמצאים במקום אחד בזמן אחד. הסאונד, גבע, הלהקה, DePedro והקהל, אוי הקהל. אלה הרגעים שעושים רוקנרול. רוקנרול אמיתי, בועט, מכסח, מרעיש, מפוצץ אזניים. אני, שעד היום הייתי חסיד גדול יותר של ההופעות האקוסטיות של גבע, מגלה מחדש את הרוקנרול שבי. הדבר נאמר, אם לא לזכות גבע והלהקה, לזכותו של המקום עם הסאונד המדהים וכמובן איש הסאונד, שעשה עבודת אומנות. כל דיסטורשיין נשמע נכון, השירה נשמעת טוב מבעד לגיטרות, ואפילו הגיטרות האקוסטיות נשמעות בבירור מעל התופים והבס המחשמלים. לעומת הופעות קודמות עם להקת Tree, שבהן כל הסאונד התערבל לתוך בליל בלתי נהיר של רעש, הלהקה החדשה יודעת איפה לחשמל ואיפה להרפות, בשביל להוציא החוצה את האלמנטים הנכונים של המוזיקה.
לאחר כמה שירים, כבר היה ברור שההצהרה של דפדרו ש"הוא ממש עצוב שזה נגמר" היא אמיתית ובאה מהלב. לאחר נגינת השיר שדרש הקהל - Te Sigo Sonando, דפדרו יורד מהבמה, ומאפשר לגבע והלהקה לסיים את ההופעה שלהם. לאחר הירידה, מבצע גבע את "Carolina" ועוד שיר מהאלבום החדש, ביחד עם להיטים מכלל האלבומים, כשבולט במיוחד ביניהם הוא The wall of sound, שמאפשר לנו לראות את הלהקה באקשן מלא. סולואים מפליגים של גבע, שחף מרגש על החשמלית, ואיסר טננבאום מנצח על כולם בג'אם האינסופי הזה. בעיקר, יש על הבמה הרבה מאד רגש, שמביא לסה"כ של כ-12 דקות של מוסיקה טהורה - כמעט בלי שירה.
בסוף המופע, הלהקה יורדת, ופתאום קהל של אולי 200 איש, עושה רעש של 5000, בקריאה ללהקה לחזור. הלהקה מתעכבת מעט, אבל הקהל לא מרפה. האזניים מצלצלות, אבל מבקשות עוד. הגוף עייף מריקוד, אבל הראש רוצה להמשיך את הערב הזה - שלא ייגמר לעולם. לבסוף, אחרי מספר דקות של חרדה (שמא לא יחזרו - אבל הם תמיד חוזרים בסוף), גבע חוזר לבד עם DePedro. הם מצהירים שזה לא היה מתוכנן, ודפדרו מספר שהוא הולך לנגן שיר מקסיקני ומבקש מהקהל לא לבכות. כאן, דפדרו מראה את היכולות שלו על הגיטרה, כשגבע מלווה בזהירות. כשרק שניהם על הבמה, החיבור מאד ברור - גבע לא אמן פלמנקו, אבל שניהם אמני גיטרה ברמה שלא תבייש את הגדולים ביותר. אני אתן לכם להחליט אם לבכות או לא:
אחרי השיר הזה, גבע ודפדרו מתפנים לנגן את Sunny Day, מתוך אלבומו הראשון של גבע - Days of Hunger. שיר שנכתב ע"י גבע לגיטרה אחת, אבל על הבמה הזאת - נשמע כאילו נכתב במיוחד לדואט שכזה. הלהקה בשלב זה חוזרת, ומנגנת עוד שני שירים לפני שהם יורדים. אבל זה לא מספיק לקהל התובעני, שנשאר דקות רבות לאחר "סוף המופע" למחוא כפיים, לשרוק ולצעוק לחברים לחזור לבמה. לאחר מספר דקות, גבע אלון נעתר, ומחליט לחזור לבמה, הפעם לבד. לאחר כמה שניות של אלתורים, כבר ברור לכולם שזה הרגע האמיתי שכולם מחכים לו - השיר Relaxation, שאהוב במיוחד על הקהל הוותיק. פתאום גבע, שהיה כוכב הערב, מתחבא מהזרקורים בזמן שהוא מנגן ברוך את הפתיחה. גבע בחור ביישן, במיוחד כשהוא לבד על הבמה. אבל הביישנות לא מעיבה על השיר, אלא רק מוסיפה. מתוך הביישנות, זה רק יותר מדהים לראות את הביצוע המרגש, המרהיב, הגרנדיוזי והמהפנט של גבע על הגיטרה. עם גיטרה אקוסטית וסט מרשים של פדלים, גבע לבדו נשמע כמו להקה שלמה, והקהל, שעד עכשיו לא הפסיק להתלהב, עומד שמוט לסת ולשון אל מול התופעה שעומדת מולם.
בכך מסתיים ערב מדהים של רוקנרול שמשאיר בעיקר טעם של עוד. גבע כנראה ימשיך להשתפר, ואני כנראה אמשיך לבוא באדיקות לכל הופעה - ולהתרגש כמו ילד, שלראשונה שומע את הצליל המהפנט של הגיטרה החשמלית.
לסיום, אשאיר אתכם עם הקלטה שלי של Relaxation מתוך ההופעה, למרות שקשה להעביר Vibes בווידאו, אני חושב שזה מעביר בצורה טובה את ההרגשה שהייתה באולם בסופו של הערב. אני, את ההופעה הזאת לא אשכח.
הערה: כל הסרטונים בפוסט זה צולמו על ידי במצלמת הפלאפון - התנצלותי הכנה על איכות התמונה הירודה.
No comments:
Post a Comment